אני לא יודע מה קורה אצלכם בבית הכנסת בשבת, אבל אצלנו מיד עם תום תפילת מוסף עושים שיעור גמרא קבוע. כי אנחנו חבורה של אנשים יראי שמיים. וגם כי אנחנו מתקתקים את התפילה ולא נעים לחזור הביתה אחרי שעה ועשרים.
בקיצור, השיעור הזה בהובלתו של בנצי מתקיים כבר שנים רבות והוא פופולרי מאוד. יש מי שיאמר שהאטרקציה היא סיר החמין שמחלקים לכל הלומדים, ויש מי שיאמר שזה סיר החמין שמחלקים לכל הלומדים. איך שלא יהיה, מדובר בסיר חמין ומחלקים אותו לכל הלומדים. השיעור האחרון היה מרגש במיוחד בגלל שבשעה טובה הגענו לעמוד האחרון של מסכת סנהדרין, מסכת שאנחנו לומדים בקהילה כבר שש שנים. אתם יודעים כמה זה בחמין? המון.
בכל מקרה בנצי הכריז שהולך להיות סיום שחבל על הזמן, בשרים ועניינים, כל מה שיהודי יכול לרצות. את ההתרגשות שלי הצליח לכבות רק אותו הבנצי עצמו, שבאותה המידה שבה הוא אוהב את לימוד הגמרא כך הוא מדקדק עם לומדיה.
"יעקבי אתה לא חלק מהסיום", הוא ירה לכיווני ברגע שראה אותי מתלהב ומתחיל להחליק כיפים עם שלמה השכן וילובסקי שהוא גם שכן.
אולי יעניין אתכם
מסתבר שהעובדה שאני בשכונה הזאת רק חמש שנים ולא שש, היא שעמדה לי לרועץ.
"אתה לא יכול להיות חלק מהסיום כי אתה לא היית פה בתחילת לימוד המסכת", נימק בנצי.
"אתה לא יכול לעשות לי דבר כזה!" התעצבנתי, "אני מזמין אותך לדין תורה מול חמישה דיינים!"
"אם היית לומד את המסכת הזאת כמו שצריך, היית יודע שאין וריאציה של חמישה דיינים", החזיר בנצי. איש קטנוני כבר אמרתי?
"אם ככה, שלמה השכן וילובסקי שהוא גם שכן גם הם לא יכולים להיות חלק מהסיום!" וידאתי שאני לוקח איתי כמה שיותר קורבנות.
"אין הכי נמי", הפטיר בנצי והלך בעצמו להחליק כיפים עם אפרתי ולנדסברג הוותיקים.
כל השבת הסתובבתי טעון ועצבני עד שהחלטתי לנסות לגשת לבעיה ממקום נקי ולחפש פתרונות פרודוקטיביים. אז איך שיצאה השבת שלחתי לבנצי הודעה רגועה יותר.
"היי בנצי", כתבתי לו, "רציתי להתנצל על ההתפרצות שלי, ובמקביל אשמח שתבדוק מתי בדיוק מר דוקן השכן הגיע לשכונה, לא הייתי רוצה שהוא בטעות יאכל מסעודה לא לו".
אחרי דקות מורטות עצבים בנצי בדק ומצא שמר דוקן השכן דווקא כן זכאי לסעודה.
מה נגיד, כשלא הולך אז לא הולך.
בצר לי ביקשתי מבנצי שימצא פתרון יצירתי כדי לכלול גם אותי בסיום. הוא הציע שאשלים את תחילת המסכת בעצמי ולאחר מכן אוכל לעבור אצלו בוחן קצר ולהשתתף בסיום.
אז התיישבתי באחד הערבים כדי להשלים את הדפים הראשונים של מסכת סנהדרין, אבל מהר מאוד גיליתי שללמוד גמרא בגילי בלי קערת חמין זה פשוט בלתי אפשרי. אז התחלתי לגגל "איך להכין חמין" ומפה לשם כשהגיע יום למחרת כבר ידעתי הכול על בישול חמין בתאוריה, אבל מעט מאוד על העמודים הראשונים של מסכת סנהדרין.
טוב, כמה קשה זה יכול להיות? סוף סוף אני בוגר הסדר שנשארו עוד כמה טיפות בבור הסוד שלו. ניגשתי לבנצי למבחן מתוך אמונה בקודשא בריך הוא והנחה סמויה שלבנצי יש אינטרס להעביר אותי. הנתון האחרון היה מאוד מוטל בספק.
בנצי התחיל עם השאלה הראשונה: "מאיפה לומדים שסנהדרין קטנה מונה דווקא עשרים ושלושה דיינים?" הוא שאל.
"מהמקרא כמובן", עניתי. חושב נולדתי אתמול.
"יפה…" הוא אמר, "אבל מאיזה פסוק בדיוק?"
"שום תשים לך עשרים ושלושה דיינים", שלפתי, "משלי פרק ג' פסוק ח'".
"חירטוט יפה", ענה בנצי, "מדהים שהצלחת ליפול על שאלה מהעמוד הראשון של המסכת".
"איך הוא מתנשא…" זרק מר דוקן שבדיוק חלף בסמוך.
"שאל אותי שאלה אחרת", הפצרתי בבנצי, "עדיף משהו על הכנת חמין, בזה אני נורא חזק עכשיו".
אבל בנצי התעקש לשאול שאלות שקשורות למסכת שהייתי אמור ללמוד.
אז טעיתי בכל השאלות, כולל שאלות על עמודים מאוחרים יותר שבהם דווקא כן נכחתי בשיעור. משהו הזוי.
אומנם נכשלתי במבחן, אבל היה לי עוד קלף אחד בשרוול (לא אס, כל האסים היו אצל בנצי). בשבת של הסיום הגדול, בעוד בנצי ושאר הוותיקים התארגנו על הסיום שלהם, אני ערכתי עם שלמה השכן וילובסקי שהוא גם שכן סיום נפרד: סיום מערכת היחסים שלי עם בנצי.
אומנם בסיום שלנו לא היו אין־ספור בשרים מסוגים שונים, אבל כן הייתה קולה אדומה וקערת חמין אחת לא מוצלחת שהכנתי אחרי צפייה בסרטון הדרכה מפוקפק ביוטיוב.
מי שהציל את המצב היה אפרתי, שאני חושד שעיקר המוטיבציה שלו הייתה הקולה האדומה. הוא פנה לבנצי ואמר לו ברגע של השראה ש"אם לכל ישראל יש חלק לעולם הבא, אז בטח שנוכל למצוא לכל הקהילה שלנו חלק בסיום מסכת סנהדרין".
בנצי הנהן בהסכמה. "זה הולם מאוד", הוא נאלץ להודות ואז הוא הניח יד על כתפי בחיוך, "בסוף זה הרי הציטוט הפותח של הפרק האחרון של איזה מסכת?"
גירדתי בראשי קצת.
"חגיגה?" ניסיתי.
בנצי נאנח. "מספיק קרוב".
לתגובות: