אני לא נמנה על הצופים האדוקים של טקס הדלקת המשואות, די לי לקרוא בטוויטר שהיה מרגש וכבר אני מתרגש. זה מספיק לי, אני אדם פשוט. מתרגש בגרמא. אבל הפולמוס השנתי סביב זהותם של מדליקי המשואות לא פוסח עליי. נדמה שבמדינה הזאת הולך וגדל המחסור באנשים שאפשר להסכים עליהם שהם ראויים. כל אדם שני שנוי במחלוקת. זה לא מקובל משמאל, זו לא מקובלת מימין, ובתווך עומדים יהודים פשוטים ומחכים לראות מי יוכל להדליק משואה בלי להדליק את הצד השני.
כאן, כרגיל, אני נכנס לתמונה. ולא, אני לא מתכוון להציע את עצמי. גם אני לצערי שנוי במחלוקת מאז הפעם ההיא שהודעתי שאני על ברכת הלבנה של אחרי כיפור מדלג. גדול עליי. יש גבול כמה אפשר למתוח יהודי שגם ככה לא בדיוק בנוי לתלפיות.
אבל אני סוטה מהנושא.
בקיצור, אני נחלץ לעזרה. להלן רשימה של ישראלים שלדעתי ראויים להדליק משואה ואני מוכן להמר שיש סביבם קונצנזוס רחב ואפס פולמוסים:
אולי יעניין אתכם
הישראלי בשווארמייה שקורא לך "בעל הבית"
הוא יודע שאתה לא בעל הבית, המוכר בשווארמייה, אבל בכל זאת הוא ישאל אותך "מה לשים לך בעל הבית?". ואיזה כיף זה כשקוראים לך "בעל הבית". תענוג. לרגע אתה אפילו מרגיש בעל הבית. טחינה! אתה אומר בביטחון. חצילים! תראו לי עוד מקום בעולם שבו המוכר ככה באגביות נהדרת עושה אותך אפוטרופוס על כל רכושו. אין את זה. וזה כיף, בחיי שזה כיף. גם "אבאל'ה" זה כיף גדול. "תרצה שתייה עם זה אבאל'ה?" הוא יודע שאני לא אבא שלו. אבל לרגע קטן אני האבא והוא הילד. ואני מחליט. מירינדה! מי שותה מירינדה? אני! כי אני בעל הבית וגם אבאל'ה. ואני יוצא מהשווארמייה הזאת על גג העולם.
הישראלי שאין לו תשובות לכל הבעיות של המדינה
זה אחד הישראלים הנדירים. הוא לא יודע מה לעשות בעזה, והוא לא יודע מה עושים עם גיוס חרדים או מערכת החינוך. הוא מבין שיש בעיות, הוא לא מטומטם. אבל איכשהו, אין לו את כל התשובות. מוזר, אני יודע. כאמור, הוא נדיר הישראלי הזה. ישראלי שמבין מורכבות, שיכול להקשיב ואז, לא תאמינו, לשתוק. או להגיד "לא יודע". ישראלי לא נחרץ. זה כאילו הוא לא גדל פה אבל בחיי שהוא מכאן, עשה צבא והכול, ובכל זאת – אפס תשובות. גדול עליו.
הישראלי שמצליח לפתוח שקית אורז
אני לא יודע מי הינדס את השקיות של האורז, אבל אני די בטוח שהוא גם אחראי על השקיות של הקורנפלקס. בגדול, אלה שקיות קונפטי. אתה פותח והן מתפוצצות עליך בגשם של אורז משל התחתנת בזה הרגע ואתה יוצא בריצה עם אהובתך מרגרט מהכנסייה לקול תרועות חבריך.
השקיות הללו מיוצרות בזדון לשימוש חד־פעמי, ובהצלחה לכל מי שחושב לאפסן אותן לשימוש חוזר. קשירות, גומיות, לא יעזור כלום. האריזה הונדסה כדי לדלוף, נולדה כדי לאמלל. אבל חייב להיות מישהו שפיצח את השיטה – ולמישהו הזה מגיע להדליק משואה, או לקבל את פרס ישראל. המוקדם שבהם.
הישראלי שיודע את כל המילים לשיר "הרוח נושבת קרירה"
חייב להיות מישהו כזה, נכון? "הרוח נושבת קרירה, נוסיף עוד קיסם למדורה…" ואז מה? משהו הרי צריך לקרות, אי אפשר לעצור שם. הוספנו קיסם, סבבה, שכוייח והכול, אבל מה הלאה? ממרום גילי אני יודע שבאיזשהו שלב יש אש שמלבלבת ומתישהו מישהו מוציא פינג'אן, אבל מה בדיוק קורה שם אין לי מושג. ויש ישראלי שיודע. הוא גם יודע מה המילים שבאות אחרי "כמו עמוד ענן כך תלך לפני העדר", והוא גם מצליח לשיר את כל "ישמח חתני" ולא להסתפק בשתי השורות הראשונות ואז הרבה מחיאות כפיים. בנאדם רציני.
הישראלי שלא קיים ברשת
יש אחד או שניים כאלה, יצורי פלא. אין להם לא פרופיל בפייסבוק ולא יוזר בטוויטר. הם לא מעדכנים בסטוריז על לידת בנם השלישי, ולא מתרגשים לשתף את העוקבים שלהם בחשיבות של שילוב מגנזיום בשתיים מתוך שלוש ארוחות ביום. סתם אנשים, כמו פעם. קמים, הולכים לעבודה, חוזרים, אוכלים, ישנים. בלי להזדקק לבמה, ובעיקר בלי להשפיע. הרי רוב אוכלוסיית העולם כיום משפיענית. מי מאיתנו לא מהווה השראה, אני שואל אתכם. מי מאיתנו לא אורח פוטנציאלי בפודקאסט על השקעות? כולנו רק מחכים לרגע שמישהו ישאל אותנו על חוויות חיינו הבינוניות ומה אפשר ללמוד מהן. ואם לא שואלים אז אנחנו נעדכן ביוזמתנו.
מי הקליינטים של כל ההשפעות האלה? שאלה מצוינת. כולם משפיענים, אף אחד לא מושפע. אבל אלה כבר זוטות, העיקר שיש לנו פלטפורמה.
ובתוך כל מחול האגואיזם המביך הזה יש אנשים שלא משחקים את המשחק. הם חיים כמו פעם. קוראים ספר בערב, מציירים לעצמם, כותבים למגירה. משוגעים על מלא. ומגיע להם להדליק משואה. לא שהם יבואו, הרי יש להם חיים. אמיתיים.
לתגובות: