אחרי חודש של עוד מלחמה עם איראן חזרנו לסוג של שגרה. אבל אי אפשר באמת להחליק בחזרה לתוך חיינו הקודמים כאילו כלום לא קרה, נכון? ואני לא מדבר על התשישות הנפשית, הקושי לגייס מוטיבציה ושאר ההשלכות הנפשיות שיש לתקופה מתוחה כזאת.
אני מדבר על החיים עצמם. הנה למשל בערב שבת האחרון ישבנו לשולחן שבת עם הילדים. אכלנו, שרנו, שוחחנו. באמת ארוחה נעימה. אבל אז הגיע בן החמש עם תיקיית היצירות שלו מהגן וביקש, כפי שאנחנו נוהגים תמיד, שנעבור יחד על היצירות והדפים שקיבל בגן. עד כאן הכול טוב.
הוצאתי בשמחה ובהתלהבות את היצירה הראשונה מהתיקייה: ציור מושקע וצבעוני של ליצן. בראש היצירה כיתוב באותיות לבנה: "משנכנס אדר מרבין בשמחה".
"איזה יופי גלעדי!" שיבחתי את הילד, למרות שלא הבנתי מאיפה הגיע הליצן הזה עכשיו בפתחו של חודש אייר. הוא הסתכל עליי בחזרה מבולבל, כאילו הוא בעצמו כבר שכח שהוא צייר פעם ליצן. עיון ביצירה הבאה אישש את החשש שלי: הגננות היקרות שלחו תיקייה עמוסה ביצירות טרום־מלחמה, כך שמה שקיבלנו היה למעשה קפסולת זמן מרגשת של חיינו לפני מבצע שאגת הארי.
אולי יעניין אתכם
המשכתי לשלוף יצירות. מה אני אגיד לכם, אנחנו אומנם בין זיכרון לעצמאות אבל בתיקיית היצירות של הילד עדיין היינו חזק בחייב איניש לבסומי.
הדף הבא ששלפתי היה סיפור המגילה. קיוויתי שהילד לא ישים לב, אבל הוא הבחין בדף עמוס הטקסט והתעקש שאספר לו את הסיפור. וכך מצאנו את עצמנו בשולחן שבת, עמוק באמצע ספירת העומר, מדברים על גבורת מרדכי ואסתר ועל מעלליהן של המן ושאר דמויות המגילה הלא רלוונטיות בזמן הזה של השנה. הילד היה מרותק, מה שאני לא יכול להגיד על אחיו הגדולים שלא הבינו מה נסגר.
אחרי שתלינו את המן על העץ באיחור של חודש וחצי המשכנו לשלוף אוצרות מהתיקייה. בדף הבא הגננת כתבה מכתב להורים ובו היא מספרת כמה היא מתרגשת לקראת חגיגת פורים בגן ושהיא מבקשת שכל ילד יביא איתו ממתקים שהוא לא רוצה ממשלוחי המנות כדי שיהיה אפשר לתרום אותם לנזקקים. הילד רץ בהתלהבות לחדר שלו כדי לחפש את הממתקים שנשארו לו מפורים. לא היה לי לב להזכיר לו שאם הוא רוצה למצוא אותם הוא צריך ללכת לחטט באפר בתוך חבית שריפת החמץ שליד הגינה. להפתעתי הוא חזר אחרי כמה דקות לסלון עם שקית אפרופו שככל הנראה עבר עליה הפסח. ניסיתי להימנע מליצור קשר עין עם האישה, שרק לפני כמה שבועות אמרתי לה בביטחון ש"לא צריך לנקות כמו משוגעים בחדרים שבוודאות אין בהם חמץ". אז ניגשתי בזריזות ליצירה הבאה.
כאן למזלי כבר לא עסקנו בפורים. זה היה דף פרשת שבוע. סוף סוף, אפשר לחזור להווה.
כך חשבתי לפחות. הדף היה כמובן של פרשת תרומה, הפרשה האחרונה שקראנו לפני המלחמה.
אז הילד התעקש שנדבר על כלי המשכן. הייתה התלבטות מסוימת מצידי, אבל החלטתי שזה כנראה יהיה יותר פשוט מלהתחיל להסביר לילד על נבכי טהרת הזב של פרשיות תזריע מצורע. יצא לי טוב.
סיימנו לדבר על קרשי המשכן, האדנים והבריחים, וניגשנו באופטימיות ליצירה הבאה. אבל לדאבון ליבי ולב שאר הנוכחים, היצירות בתיקייה לא היו מסודרות כרונולוגית וכך מצאנו את עצמנו שוב בפורים, הפעם בדף עם מיטב שירי החג. אז התחלנו לשיר, מה כבר אפשר לעשות. "ליהודים הייתה אורה", "ליצן קטן שלי", "חג פורים, חג פורים". עברנו על כל הלהיטים, הילד היה מאושר.
הדף הבא שהוצאתי מהתיקייה היה הרבה יותר אישי, פתק קטן בכתב ידה של הגננת ובו כתוב: "להורים של גלעדי החמוד, נא לבדוק לו את הראש, שמתי לב שהוא קצת מתגרד. נ"ב: פורים שמח, נא לא לשכוח לשלוח את הממתקים המיותרים לתרומה".
נו מה נגיד, גם אם היו לילד כינים הן כנראה כבר הלכו לעולמן בנסיבות טבעיות מוקפות במשפחתן הענפה.
"לאיזה חג שייכת מכת כינים, גלעדי?" ניסיתי להתחמק מהדיון בהיגיינת הראש שלו ועל הדרך לנסות לקדם אותנו במעגל השנה. הילד, תודה לא־ל, היה מודע לקיומו של חג הפסח וכך הצלחנו קצת להתקדם הלאה.
היצירות הבאות עסקו סוף סוף בענייני דיומא. דגלי ישראל לכבוד יום העצמאות, לוח גירוד של ספירת העומר ואפילו דף שעוסק בפרשה הרלוונטית.
למען האמת, התחלתי קצת לקנא בתיקייה הזאת. איך היא דילגה לה בחן ובחוסר מאמץ מפורים ישר לעצמאות, כאילו לא עברנו חודש של התרעות, אזעקות, ממ"דים ומקלטים. היא לא אכפת לה כלום, לתיקיית היצירות של הגן. היא לא עייפה, לא צריכה להיזכר איך מתפקדים בשגרה ולא צריכה לגייס מוטיבציה כדי להתניע מחדש את הקריירה. בקושי מהכינים בגן היא מתרגשת.
אז אם אני נעלם לכם בפעם הבאה שקמים עלינו לכלותנו, לא להיבהל. יש מצב שאני תופס מחסה בגן לימונית, במגירה של גלעדי. פיקוד העורף אומנם לא מגדיר אותה רשמית כמרחב מוגן, אבל מתברר שהיא עושה עבודה לא רעה בכלל.
לתגובות: