אם ירצה ה' ואם פיקוד העורף יאשר, בשבוע הבא תיפתח עונת החתונות, שזה קצת כמו עונת הרחצה, חוץ מהעובדה שבחתונה אין מציל. אולי בגלל זה הקידושין מתבצעים עם טבעת, כסמל לזה שעלולים לטבוע. באופן עקרוני העולם מתחלק לשני סוגים של אנשים – אלה שרוצים להתחתן, ואלה שלא מודים בזה. במיוחד ההורים רוצים שהילדים שלהם יתחתנו, קצת כדי שכבר יהיה להם שקט בבית ובעיקר כדי להרגיש שהילדים הולכים בדרכם וחוזרים על הטעויות שהם עצמם עשו.
ושלא תבינו לא נכון – אני הכי בעד חתונות. אני בעד זוגיות, משפחה, ילדים. בעד זה שבמקום שאנשים יהיו אומללים לבדם, הם יאמללו זה את זה. בעד שלכל אחד ואחת יהיה בן או בת זוג להאשים מדי פעם, הרי אי אפשר להאשים את הממשלה בכל דבר. אני לגמרי בעד חתונות, רק לא מבין למה צריך להזמין אליהן כל כך הרבה אנשים.
הרי בסופו של דבר, מהי חתונה? ערב חד־פעמי מרגש שהנוכחים בו מתחלקים לשלוש קבוצות: המשפחה המורחבת, חברים וחברות של החתן־כלה, ובני הזוג רוזנקרנץ. שכן הגברת רוזנקרנץ עובדת עם האמא של הכלה, שכדי שאף אחד לא ייעלב הזמינה את כל חבריה לעבודה ובכללם הגברת רוזנקרנץ, שמגיעה כמובן עם בעלה כדי לא להיות לבדה כל הערב. אלא אם כן מדובר בחתונה עם ישיבה נפרדת, ואז הגברת רוזנקרנץ מגיעה עם בעלה ויושבת לבדה כל הערב. כמו גם מכרים של המשפחה וכאלה שלא כל כך מכירים, אבל בכל זאת הזמינו אותם כי יש סיכוי שהם יעבירו סכום יפה בביט. או בפייבוקס. או במזומן. או שלושתם.
מעגל הגיל השלישי
אולי יעניין אתכם
בכל חתונה זה די אותו דבר. בהזמנה כתוב "קבלת פנים בשש וחצי, חופה בשבע ורבע בדיוק", עם דגש על "בדיוק", מה שאומר ששום דבר לא יתחיל לפני שמונה. אבל בינתיים הקהל הקדוש מתאסף ומתחלק לשלושה חלקים: המשפחה תופסת פינה ומתרגשת, החברים־חברות רוקדים עם החתן־כלה ולוחשים להם באוזן שעוד לא מאוחר להתחרט, ובני הזוג רוזנקרנץ מעבירים משקל מרגל לרגל, מציצים בשעוניהם ושואלים את עצמם למה הם אף פעם לא לומדים לא להגיע בזמן. וצריך להאכיל אותם ואת גדודי המוזמנים האחרים, אחרת הם עלולים להתמרמר ולקצץ מהסכום שהם התכוונו לתת. אם פעם היית מגיע לחתונה ומשלשל מעטפה סגורה לתיבה אטומה בלי יכולת להתחרט, בעידן הדיגיטלי של ימינו אתה יכול להחליט גם בסוף הערב כמה לתת. צריך להיזהר לא להרגיז את התורמים, שלא תצא חתונתנו בהפסדנו.
לכן, בזמן שהחתן עורך התוועדות עם חבריו והכלה מתפללת בדבקות עילאית, המלצרים מוציאים כיבוד קל לציבור המורעב שלא אכל כבר איזה שעתיים. מדובר בכמה עמדות מזון סמליות, לא הרבה, 15 בערך. באחת מגישים דג, בשנייה דג עם צ'יפס, בשלישית צ'יפס בלי דג, ברביעית סושי, בחמישית בשר, בשישית עוף, בשביעית רצועות בשר ועוף מוקפצות, בעמדה השמינית אתה כבר מפוצץ ולא מסוגל יותר להסתכל על אוכל, אבל ממשיך לבלוס כדי לא להעליב את בעלי השמחה ואת האינסטינקט הפנימי שלוחש לך "זה חינם, אל תהיה פראייר".
בעת החופה המשפחה מוחה דמעה, החברים עושים שמח, וכל השאר מסתכלים סביבם, אולי במקרה ימצאו מישהו שהם מכירים. אחר כך נוטלים ידיים, מתיישבים, קמים לתפילת ערבית, חוזרים, מתיישבים, וברגע שלוקחים את הביס הראשון קוראים להם לבוא לרקוד.
גם בריקודים, הקהל מתחלק לשלוש קבוצות: במעגל הפנימי החתן ובני משפחתו נישאים על כפיים, במעגל השני החברים מקפצים עד השמיים, במעגל השלישי כל השאר מסתובבים בקצב של מונה עם הפסקת מים. במשך שני סיבובים הם מפריעים לצעירים לעשות שמח, ואז פורשים הצידה עם קוצר נשימה, כאבי ברכיים וצפצופים באוזניים. בגלל המוזיקה הרועשת, כמובן.
לכן אני אומר: כבר עשיתם את הטעות והחלטתם להתחתן? שיהיה במזל טוב. אבל אתם בטוחים שאתם צריכים שם את רוזנקרנץ?
ניצחנו את הקורונה והפסדנו
עכשיו בטח תגידו: "אז מה אתה רוצה, פולני שכמוך, שנתחתן לבד בחושך?". לא, כי מי ישמע כמה החתונות שלנו מוארות. הרי התאורה היחידה באולמות היא פנסים מסתובבים מעל רחבת הריקודים בזמן שכל שאר האולם שרוי באפלה, שלא נראה מה שמים לנו בצלחת. כל הקונספט הזה שכופים עלינו בנוי על אפלולית של ברים עם מוזיקה בעוצמה של אמפי קיסריה ואוכל שעושה צרבת למי שרגיל ללכת לישון בעשר, כדי שהמבוגרים יפרשו מוקדם וישאירו את המקום לצעירים. ברצינות, בשביל מה אתם מזמינים אותנו?
ובואו לא נשכח שבשנים האחרונות עברנו כמה דברים, ולהפתעתנו גילינו שאפשר לערוך חתונות גם עם פחות מ־500 מוזמנים שאת רובם אנחנו לא מכירים. הטכנולוגיה קיימת. אני אפילו זוכר כמה חתונות קטנות וממש מרגשות בקורונה, כשאמרנו לעצמנו היי, דווקא נחמד אירוע אינטימי ואפילו חסכוני, משאיר בצד הרבה כסף שאפשר לתת במתנה לזוג הצעיר. אבל אחר כך ניצחנו את הווירוס וחזרנו להפסיד ללחץ החברתי שאומר שחייבים אולם גדול ומנה שמתחילה ב־270 שקל, אחרת רוזנקרנץ לא יזמינו אותנו לחתונה של הבת שלהם שאין לנו מושג איך קוראים לה וגם היא, למזלה, מעולם לא שמעה עלינו.
הקורונה, אתם יודעים, הייתה רק פיילוט. עברנו פה מאז כמה וכמה דברים. אם לפני חמש שנים מה שהעסיק את מי שארגן חתונה זה הדבקה אקספוננציאלית וסיכויים סטטיסטיים, היום מה שמטריד אותנו זה תקיפה פוטנציאלית וחישובים בליסטיים. כלומר אם הפסקת האש תישמר והוראות פיקוד העורף לא ישתנו, נזכה להשתתף בחתונות המוניות ולאכול עם אנשים שאנחנו לא מכירים פיש אנד צ'יפס שמנוני שיטפטף לנו על החולצה. אבל אם טראמפ יחליט שנמאס לו או שהאיראנים ינסו לאתגר אותו, נאכל בממ"ד טונה משימורים ונשלח את מיטב איחולינו בווטסאפ להורים של החתן־כלה, שברגע האחרון נאלצו לשנות הכול ולערוך את החתונה בנוכחות המשפחה המצומצמת וחברים קרובים בלבד.
זה מתסכל, אני יודע. אני מכיר מקרוב כמה משפחות שעשו חתונות כאלה בתקופות של התקיפות. הכי לא נחמד זה הלחץ, חוסר הוודאות מה יהיה, האפשרות הריאלית מדי שתצטרכו תוכנית חלופית מעכשיו לעכשיו, ואין לכם מושג איך תעשו את זה.
אבל אולי מישהו מלמעלה מנסה לרמוז לנו משהו. אולי באמת לא חייבים את החתונות הבומבסטיות עם האורות המרצדים והכמויות המבהילות של האוכל. ובואו נודה על האמת, רוב החתונות נראות דומות זו לזו באופן מטריד, כבר הייתי בכמה אירועים שאפילו החתן והכלה נראו לי מוכרים מחתונות קודמות. כמו בנט ולפיד – פעם בכמה זמן הם מתחברים בקול ששון וקול שמחה, יוצאים לדרך בחגיגות גדולות ובסוף תמיד בנט עוזב את הבית.
אז עם פרוץ עונת החתונות אני מאחל מזל טוב לכל החתנים והכלות, יהי רצון שתתחתנו בדיוק כמו שתכננתם ושאף אויב ומתנקם לא ישבית לכם את השמחה אף פעם. אבל בהנחה שהסדרה הזאת תמשיך לעוד עונות, אני מציע לרענן את הדמויות ולחשוב מחדש על נחיצותה של הקבוצה השלישית, זו שרוקדת במעגל החיצוני. אותי למשל לא מזמינים אף פעם ואני בכלל לא נעלב. וזה ממש לא קשור לזה שאין לי חברים.
לתגובות:
