אני שואל את עצמי איך זה היה שם, ליד הר סיני, כשאף אחד לא התלונן שמסתירים לו, מתנכלים לו, שהשבט השכן מקבל תנאים יותר טובים ושכל הבעיות זה בגלל המשיחיים/פרוגרסיבים/קנאים/פשרנים האלה שפשוט הורסים הכול. הרי עד אז, כמו שאומר המדרש, כל החניות היו בתרעומת ובמחלוקות. ייתכן שאפילו באותו בוקר נורא הוד, כשמשה רץ מאוהל לאוהל להעיר את בני ישראל ("פסוקי דזמרה כבר פספסתם, לפחות תגיעו לקריאת התורה!"), עוד נשמעו פה ושם טרוניות בנוסח "יש לו 600 אלף איש להעיר, למה הוא מתחיל דווקא עם השבט שלי?!". אבל מהרגע שכולם התייצבו בתחתית ההר ציפור לא צייצה, שור לא געה, אף אחד לא לחש לחברו "תראה את בירנשטוק, איך הוא תמיד נדחף ראשון כדי להתחנף לרב". כולם אמרו כאיש אחד בלב אחד "נעשה ונשמע", בלי להוסיף בשקט שהבעיה לא אצלם אלא אצל המשיחיים/פרוגרסיבים/קנאים/פשרנים האלה שעושים מה שהם רוצים ושומעים רק מה שבא להם.
זו, ככל הזכור לי, הייתה הפעם היחידה שבה הייתה בעם ישראל אחדות אמיתית. ואני אומר ככל הזכור לי כי לפי חז"ל כל הנשמות של כל הדורות היו שם, ונדמה לי שזה כולל גם אותי. אם כי הילדים שלי טוענים שהייתי שם פיזית כי אני נורא זקן, ואם אני לא זוכר זה רק מוכיח את הטענה שלהם. ומאז ועד היום, כולנו כמהים לאחדות. ברור לנו שכוחנו באחדותנו, שרק ביחד ננצח, שאם לא נהיה מאוחדים פשוט לא נהיה פה. ובאמת הייתה יכולה להיות לנו אחדות מפוארת, אילו רק המשיחיים/פרוגרסיבים/קנאים/פשרנים האלה לא היו עושים הכול כדי לחבל בה. חבל.
אחדות המפלגה
ושלא תחשבו, פעם הייתה פה אחדות, לפני שאתם־יודעים־מי פילג אותנו. מתי הייתה אחדות? תמיד. למשל בימים שלפני קום המדינה, כשההגנה הסגירה אנשי אצ"ל ולח"י לבריטים ובן גוריון קרא לז'בוטינסקי "ולדימיר היטלר". טוב, אולי זו לא הדוגמה הכי טובה, אבל מהרגע שקמה המדינה כולם, כולל כולם, התאחדו מאחורי מנהיגותו של בן גוריון שרצה בקואליציה שלו את כולם, כולל כולם, לא כולל חירות ומק"י. ובגין הוביל הפגנות סוערות נגד הסכם השילומים עם גרמניה, ואמר ש"זו תהיה מלחמה לחיים ולמוות, היום אתן את הפקודה: דם!". ומי שלא היה לו פנקס אדום לא היה יכול לעבוד בשירות המדינה או סתם לקבל רישיון עסק, ואשכנזים לא התחתנו עם ספרדים ולהפך. יותר אחדות מזה?
אולי יעניין אתכם
אומרים שבמלחמת ששת הימים הייתה פה אחדות לשישה רגעים, אבל היא התפוגגה מיד עם תום המלחמה כשהתחילו הוויכוחים מה לעשות עם השטחים שכבשנו. זאת אומרת שחררנו. הוויכוח נמשך עד היום כי 59 שנה לא הייתה פה דקה של אחדות, להוציא אולי את ממשלת האחדות של פרס ושמיר שכל הזמן שמו רגל זה לזה אבל הצליחו לשבת שש שנים ביחד, הישג בלתי נתפס לעם שתמיד שרתה בו אחדות נהדרת, עד שכזכור אתם־יודעים־מי הרס אותה.
סליחה באמת על השאלה, אבל מתי היינו מאוחדים? בקונגרס הציוני של הרצל? במאבק בין חסידים למתנגדים? במרד הגדול (ד"ש מבר קמצא)? אולי כשממלכת ישראל התפצלה מממלכת יהודה? כששבט זבולון ושבט נפתלי נלחמו בסיסרא ושאר השבטים לא באו לעזור? כשהאחים מכרו את יוסף לישמעאלים? מתי, למען ה', מתי הייתה לנו אחדות?
היום אחדות זה שם של מאפייה בחיפה. ושבט בבני עקיבא. יש גם בתי כנסת שנקראים על שם אחדות ישראל זצ"ל. פעם אפילו הייתה פה מפלגה שקראו לה אחדות העבודה, שהתאחדה (!) עם מפלגות נוספות והפכה למפא"י, אחר כך למפלגת העבודה, והיום היא חלק ממפלגת 'הדמוקרטים' שמטרתה העיקרית היא לאחד את העם, כי ככה זה מפלגות, תמיד שואפות לאחדות, לכן קוראים להן מפלגות.
אגב דמוקרטים ויאיר גולן, הם באמת יכולים לאחד את העם. כי דמוקרטיה במהותה מאפשרת לכל אחד לחיות על פי אמונתו ולהביע את דעתו בחופשיות, וזה מאוד פוגע באחדות. לכן 'הדמוקרטים' מתכננים לסגור את ערוץ 14 ואת מכינת עלי ולכפות על כולם אורח חיים ליברלי, שפירושו חופשי, שבו המנהיג הסמכותי חופשי לכפות על העם לציית לו בחופשיות. כמו אצל סטאלין, המאחד הדגול של ברית המועצות שבה כל אחד היה מאוחד בדעותיו עם המפלגה, ומי שלא לא היה.
החזן מנמנם בעמידה
אולי ככה הייתה האחדות בהר סיני, כשהקדוש ברוך הוא כפה עלינו הר כגיגית ואמר לנו: עכשיו אתם רק מקשיבים, לא שואלים ולא מתווכחים. לא עניין מובן מאליו כשמדובר ביהודים. אבל אחרי שהקולות והברקים הסתיימו משה נשאר על ההר ואנחנו חזרנו לעמק הלא שווה, ועד היום אין דבר כזה שמישהו יעביר שיעור בליל שבועות ולא יתעורר ויכוח. גם אם נושא השיעור הכי בקונצנזוס, תמיד מישהו יקשה קושיות. אחרת לשם מה התכנסנו?
וטוב שכך, כי אילו כל הזמן היינו מסכימים זה לא רק היה משעמם, זה בעיקר לא היה מביא אותנו לשום מקום. בלי דיונים אין־סופיים העם היהודי לא היה כותב את התלמוד, לא מגרש מפה את הבריטים ולא מפתח את כיפת ברזל ועוד כמה המצאות מסמרות שיער שאני לא יכול לגלות פה, פשוט כי אני לא יודע. מה שהורס את האחדות זה לא הוויכוחים אלא להפך, המחשבה הזדונית הזאת שאין מה להתווכח כי ברור שאנחנו צודקים. הבעיה היא לא בית הלל שחולקים על בית שמאי, הבעיה היא קורח ועדתו שלא מוכנים לשמוע מה יש למשה להגיד.
פעם היה פה ערוץ טלוויזיה אחד ושני ערוצי רדיו ששידרו בקול אחד, והייתה פה אחדות. כלומר לא הייתה, אבל חשבנו שכן כי דעות אחרות לא זכו לפתחון פה. היום יש בלי סוף ערוצים ורשתות חברתיות וטלגרם ווטסאפ ומה לא, ובכל זאת אנחנו לא כאלה מפולגים כמו שכל מיני אינטרסנטים מנסים לשכנע אותנו. אבל גם לא כאלה מאוחדים. אף פעם לא היינו. חוץ מאשר אותו רגע נשגב, למרגלות הר סיני.
לכן, מדי שנה בשנה אנחנו משחזרים את המעמד. זה קורה בחג השבועות, כשהשיעורים נגמרים והבוקר מגיע, תפילת שחרית מתחילה וכולם, כאיש אחד בלב אחד, נרדמים. ציפור לא מצייצת, שור לא גועה, אף אחד לא לוחש לחברו "תראה את בירנשטוק, איך הוא מתחנף לגבאי כדי לקבל שישי", וגם אם כן אף אחד לא שומע כי הציבור שקוע ב"נעשה ונישן". גם החזן מנמנם לו בין קריאת שמע לעמידה, הקורא טועה פה ושם ואף אחד לא מעיר לו, אפילו בירנשטוק לא שם לב שלא קוראים לו לשישי כי בחג יש חמש עליות. התפילה עוברת ברוגע, אף אחד לא אומר "נו, נו, נו", אף אחד לא מתלונן על המזגן, אף אחד לא מנהל בפאתי בית הכנסת מפעל הימורים לגבי הסיכויים שהחזן ישכח "יעלה ויבוא".
ובסוף התפילה, ממש אחרי "עלינו לשבח", משה הגבאי עובר בין המתפללים ומעיר אותם, וכולם הולכים הביתה כאיש אחד, בלב אחד, וחלום אחד: לישון.
ככה נראית אחדות אמיתית.
לתגובות:
