כתוב בגמרא שמלבד החובות הברורים של אב לבנו, הוא גם צריך לוודא שהבן ילמד לשחות. כנראה כי בתקופה ההיא אנשים היו מתניידים בעיקר באוניות והיה חשוב להיות ערוכים לכל תרחיש. היום זה כבר פחות רלוונטי, רובנו לא שטים על בסיס קבוע. מה שכן מסתבר שחייבים זה ללמד את הילד לנגן על כלי נגינה. כנראה שמא הוא ילך ברחוב וייפול עליו טרומבון, אנא עארף. באמת לא ברור לי מאיפה זה הגיע. אבל ליעקבין הבכור היה ברור שהוא צריך ללמוד לנגן בכלי נגינה ויהי מה.
את שתי אחיותיי הגדולות שלחו בזמנו לחוג פסנתר. הן התמידו בזה בדיוק מספיק זמן כדי שהפרישה שלהן תגרם כזו עוגמת נפש שההורים שלי לא יעלו על דעתם לחזור על הטעות הזאת שוב. אז כשהגיע תורי שלחו אותי לחוג טיסנאות. הייתי אחלה, אבל אלה לא בדיוק כישורים שיש מה לעשות איתם. זה בטח לא ממנף אותך חברתית. אי אפשר לשבת עם חבר'ה מסביב למדורה בקומזיץ ולשלוף מהתיק חתיכות עץ ופצירה ולהתחיל לייצר טיסן. זה לא בדיוק עושה אותך הקוּל של השכבה.
אז הבכור לקח בתחילת השנה את חוברת החוגים והחליט, לא פחות ולא יותר, שהוא רוצה ללמוד תופים. תופים רבותיי! מילא היה בוחר כלי רועש אבל קטן. או קטן אבל רועש. אבל גם רועש וגם גדול ממדים? לא לנו ה' לא לנו.
אמרתי לילד שהוא לא באמת רוצה ללמוד תופים, זה היצר הרע שלו שרוצה להרוס לי את החיים. הרי יהודי כשר לא אמור לתופף באף סיטואציה מלבד לדפוק על הבימה כדי לצעוק "משיב הרוח!" או "יעלה ויבוא!". במקרי קיצון אפשר לדפוק ולהכריז "מי שלא שילם דמי חבר לשנת תשפ"ו יצטרך לעמוד מאחורה בכל תפילות ימים נוראים, אל תנסו אותי חבר'ה". אבל זהו, מעבר לזה אין סיבה להקיש על שום דבר.
אולי יעניין אתכם
היעקבין סבר אחרת. הוא היה משוכנע שלא מדובר בעצת היצר והמשיך להתעקש. בכל זאת חיכינו שיעבור לו. שיידלק על משהו אחר. אפילו הצעתי לו באיזשהו שלב ללכת ללמוד טיסנאות.
"טיסנאות זה ללוזרים", הוא אמר (אם לדייק הוא אמר "נראה לי פחות כיף טיסנאות" אבל ברור לכולנו למה הוא התכוון).
ניסיתי להסיט אותו לגיטרה. יש לנו גיטרה בבית וזה כלי שאפשר לרוץ עליו סולו. מה גם שזה כלי שאני יודע לנגן בו בצורה סבירה, אז זו יכולה להיות חוויה משותפת של אב ובנו.
הילד המשיך להתעקש על תופים בטענה ש"גיטרה זה ללוזרים שלמדו טיסנאות" ("לא תודה אבא", אם אתם מתעקשים על תמלול מדויק אבל שוב, אנחנו יודעים למה הוא התכוון).
חיכינו עוד חודשיים־שלושה כדי לוודא שהילד באמת נעול על המפגע הסביבתי שהוא רוצה לנגן עליו ושלחנו אותו לחוג.
לצערי הילד הפגין התמדה וכישרון כך שבשלב מסוים לא היה מנוס מלקנות לו סט תופים לבית כדי שיוכל להתאמן. אצלי בבית! תופים!
אז שלחתי את היעקבין שיעדכן את שלמה השכן שהוא רוצה לקנות תופים. בניתי על שלמה הטוב שיוריד אותו מזה. הרי הם אלה שיסבלו מהתיפוף.
טעות גדולה.
"מגניב! נוכל לנגן ביחד!" שלמה התלהב. איזו נפילה. אם הייתי הצמוד של מר דוקן הילד כבר היה חוזר הביתה בוכה ומבקש לא לשמוע יותר מוזיקה אף פעם.
אחרי התייעצות עם המורה לתופים גיליתי שיש אפשרות לרכוש תופים אלקטרוניים. שמעתם על הדבר הזה? צלחות שטוחות ושחורות שמפיקות צליל אלקטרוני שהילד שומע דרך אוזניות בזמן שהוא מתופף. אני בטוח שזו הדרך הכי זקנה להסביר את זה.
חשבתי שבזה פתרתי את הבעיה. התופים האלה גם יתפסו פחות מקום וגם לא נצטרך לשמוע אותם בקולי קולות.
עוד טעות.
כי זה נכון שהתופים הם אלקטרוניים, אבל אתה עדיין שומע ילד מרביץ לצלחות. רק בלי הכיף של סאונד התופים. סתם מיומנה לא מגוונת. אז אנחנו יושבים בבית ושומעים דפיקות ללא הפסק מהקומה של הילדים. פתחתי חלונות בתקווה שמר דוקן יקלוט את הבלגן ויבוא להפחיד את הילד. קדחת. כנראה צריך לבדוק לדוקן את האוזניים.
בכל אופן מהיעקבין הזה כבר התייאשתי, אבל בשבוע שעבר תפסתי אותו מדבר עם אחותו הקטנה על מוזיקה והבנתי שאני צריך לעצור את הילדה הזאת בזמן לפני שגם היא תחליט לתופף את עצמה לדעת. לקחתי אותה הצידה ואמרתי לה שבשנה הבאה היא גם תוכל ללמוד לנגן על כלי כלשהו ושאני ממליץ על חלילית.
בחירה חכמה לדעתי, כלי קטן וחמוד וגם כזה שלא צריך להקה שלמה מסביב.
"אורי כבר הסביר לי הכול על מוזיקה", היא אמרה בגאווה, "אני הולכת ללמוד צ'לו".
עלק לא עצת היצר.
לתגובות: