– שלום, אני מחפש נעליים לילד שלי בן ה־10.
– מצוין, יש לנו כאן יופי של מבחר.
– מעולה.
– מה הכי חשוב לך בנעל?
אולי יעניין אתכם
– הילד רוצה נעל שחורה.
– מצוין.
– מעדיף כזו עם סקוץ', הוא מסתבך עם שרוכים.
– ברור, אין בעיה בכלל.
– וכמובן הכי חשוב שתחזיק כמה שיותר זמן.
– אה, זה אין לנו.
– סליחה?
– אין כאלה לילדים בני עשר. אין במלאי.
– אז אולי תזמין, נראה לי שזה חשוב.
– לא, אתה לא מבין. אין במלאי כי לא מייצרים.
– לא הבנתי.
– מוזר מאוד, חשבתי שהייתי מאוד ברור, אדוני דובר עברית?
– כן.
– אז אולי אדוני קצת נעל בעצמו.
– סליחה, מה זה אמור להביע?
– סתם בדיחה של מוכרי נעליים אדוני, אין צורך להתרגש, אני אסביר הכול.
– נו.
– בשנות ה־90 נהגו לייצר נעלי ספורט שהחזיקו שנה בכיף, אבל אז היצרנים גילו שהם יכולים להשקיע הרבה פחות ועדיין לייצר נעל יפה מאוד שתתפרק אחרי שלושה חודשים.
– והיא בטוח תתפרק?
– בוודאי אדוני, זה בייסיקלי גרב עם סוליה.
– אבל לפחות היא זולה יותר הנעל הזאת?
– לא, חס וחלילה אדוני, אנשים צריכים להתפרנס.
– אז מה אני אמור לעשות? להגיד לילד לא לשחק כדורגל?
– אה רגע רגע, תעצור הכול, הילד שלך משחק כדורגל?
– כן.
– אז תשכח מכל מה שאמרתי.
– יופי.
– במקרה הזה הנעל תחזיק חודשיים במקסימום.
– חודשיים?
– במקסימום. אם הוא בועט שפיצים זה עניין של ימים.
– לא, זה לא אמיתי!
– אדוני אני באמת מנסה להבין מאיפה הפליאה שלך מגיעה, אני מאוד סבלני איתך.
– אז תסביר לי למה אתם לא מייצרים נעליים חזקות יותר!
– במחילה אדוני, אני נורא מתאפק. אבל אם כבר הקושיה היא עליך, למה הילד שלך בועט במוצר שעמלנו עליו קשה כל כך?
– מה?
– אני לא אחד שמתערב בחינוך של אחרים, אבל נניח שהייתי מוכר לך אגרטל.
– נו?
– והילד היה בועט בו.
– כן?
– אז הוא היה נשבר, האגרטל.
– ברור.
– ולא היית בא אליי בתלונות אז, נכון? הרי זה אבסורד.
– נכון.
– אז אותו דבר נעליים. אני מוכר לך נעל. אם הילד שלך מחליט לבעוט בנעל, אז באמת שאתה זה שצריך לעשות בדק בית.
– לא הבנתי, אתה מצפה מהילד שלי לא לשחק כדורגל?
– שישחק עם הידיים, למה לבעוט?
– עם הידיים זה כדורסל.
– האמת שעם הידיים זה כדוריד, אבל אני מרגיש שאתה לא בפניות נפשית לשמוע עכשיו.
– אתה חד אבחנה.
– תודה רבה.
– אבל מה אני אמור להגיד לילד? שאין יותר כדורגל?
– הכול יחסי בחיים אדוני, תאמין לי שהילדים בסין שתופרים לבן שלך את הנעליים האלה היו מתים לשחק איזשהו ספורט, אבל במקום זה הם יושבים כל היום לתפור נעליים מתפרקות לילד המפונק שלך.
– אוּ ווה.
– מכניס קצת לפרופורציות, הא?
– אתה אל תעשה לי רגשי, אני לא זה שמעביד את הילדים הסינים.
– תירגע, משלמים להם.
– כמה משלמים להם?
– אין לי מושג, אבל בכנות מאיכות התפירה אני למד שהם לא מאוד מרוצים.
– טוב, אז מה אני אומר לבן שלי? הבוהן שלו כבר מציצה החוצה מהנעליים הישנות.
– שמע לי, תחכה שיצאו כל אצבעות הרגליים ותגיד שזה סנדלים.
– האמת שזה רעיון לא רע.
– זה המודה היום אדוני, כל הילדים הולכים ככה.
– באמת?
– טוב, לא כולם.
– אה.
– רק אלה שמשחקים כדורגל.
לתגובות: