הקידמה מביאה איתה המון אתגרים הלכתיים שקוראים תיגר על אורחות חיינו המסורתיים. איזה משפט פתיחה, הא? מכאן זה יכול רק להידרדר. בכל אופן, אם להיות יותר ספציפי הבעיה היא עם האלקסה שלנו. יודעים מה זה אלקסה? גם אני לא ידעתי.
לפני כמה חודשים הבן הבכור חזר מאיזה חבר שכנראה גר בעתיד וסיפר שיש מכונה כזו קטנה שקוראים אותה אלקסה ואפשר לתת לה פקודות ולשאול אותה שאלות והיא עונה משל הייתה גברת כזו שמבצעת פקודות ועונה על שאלות. אז קנינו.
אצלנו בבית אלקסה בעיקר מנגנת מוזיקה לפי פקודה קולית, כי כאלה אנחנו, אנשים שיודעים להשתמש רק בפונקציות הכי בסיסיות של כל מכשיר.
עוד דבר שחשוב לדעת הוא שכדי לתת פקודה לאלקסה צריך קודם כול לקרוא בשמה, אלקסה, אחרת היא לא יודעת שאתה פונה אליה (אני אישית תמיד קורא לה פעמיים, "אלקסה, אלקסה", כי ראיתי באיזה רש"י שבפנייה של חיבה כופלים את השם, ואני לא מסתבך עם בינה מלאכותית).
אולי יעניין אתכם
האירוע המצער שגרר את המשפט הפומפוזי שבפתיחת הטור הזה קרה בסעודת ליל שבת לפני שבועיים. ישבנו כהרגלנו, סיפרנו על פרשת השבוע, שרנו זמירות שבת והתעצבנו על אחד הילדים שמתעקש לשבת עם הברכיים צמודות לשולחן (אתה יודע מי אתה). ארוחת שבת, בקיצור. אבל בתוך כל ההמולה פתאום נשמע רחש קל שבקלים מאזור הספרייה בואכה החצר האחורית. לא לקח לי הרבה זמן כדי לזהות שמדובר בניל יאנג האהוב, זמר הפולק החביב, בשירו המופתי Harvest Moon. מומלץ.
ניסינו להבין מי הם השכנים החצופים האלה שיש להם מצד אחד טעם מעולה במוזיקה ומצד שני אפס כבוד לאווירת השבת. מהר מאוד גילינו שזה אנחנו. לא ברור איך זה קרה, אבל איפשהו בין "תנין ואדם וחיית ראמים" ובין "תוריד את הברכיים שלך או שאני מאבד את זה!!!" אלקסה החליטה שקראנו בשמה ונתנו לה הוראה לנגן מוזיקה.
אז היא הרביצה ניל יאנג בקולי קולות כאילו אין מחר.
לא ידעתי מה לעשות. מצד אחד מעולם לא היה לי קל יותר להתענג בתענוגים. אין על קולו הדקיק של ניל יאנג בשביל נפש יעקבינית עייפה. אבל מצד שני שולחן ערוך גאנצפריד הביט עליי בזעף ממדף הספרים היהודי.
אשתי, נאמנה לאפיון שלה כבנאדם שלא נעים לו מהשכנים, הרגישה לא נעים מהשכנים. מה הם יגידו? היא שאלה. "יגידו שיש ליעקבינים טעם טוב במוזיקה, זה מה שיגידו", חשבתי לעצמי עת ירח הקציר של ניל יאנג התחלף באחד השירים המוקדמים של להקת ההוליז, ה' יברך אותם.
אבל גם אני לא יכולתי להעמיד פנים שמה שקורה פה זה אידיאלי, סוף סוף יש לי ילדים לחנך, ומה תגיד סבתא שושי. אז לקחתי כמה מגבות והתחלתי לכסות את אלקסה כדי לסתום לה את הפה או לפחות להשקיט קצת. אבל אלקסה הזאת, תשמעו, כל כמה שניסיתי לכסות אותה כן תרבה וכן תפרוץ. מה שאנחנו קוראים לו מגבת היא קוראת לו אקוסטיקה. בחיי, היא קיבלה הד שלא היה לה לפני כן, פלאי פלאים.
היה לי קשה להעמיד פנים שאני סובל. אבל באיזשהו שלב גם אני כבר הפסקתי ליהנות מהאירוע הזה כי אחד הבנים שלי, זה עם הברכיים, החליט בלי לחשוב יותר מדי פשוט לתת לאלקסה פקודה לשתוק. דא עקא שהילד עם הברכיים הוא הילד עם האנגלית הפחות טובה, אז במקום להגיד לה לשתוק הוא כנראה אמר לה משהו שהיה נשמע כמו טרוניה על בחירת הז'אנר המוזיקלי. מפה לשם היא התחילה לנגן פלייליסט של להקות בנים משנות ה־90. שזה עוד ז'אנר שאני אוהב, אבל כזה שאני מאוד מתבייש להודות בו. כך שהיה לי עוד יותר קשה שלא להצהיב פנים.
אשתי הציעה שנרמוז לאלקסה כמו שרומזים לגוי. אז התחלנו להיאנח בקול ולהגיד משפטים כמו "אלקסה, איך שרועש לנו פה", או "אלקסה, נכון ששקט זה אחלה???"
אבל אלקסה המעפנה הזאת רק הגיבה: "נכון, רעש לעיתים אכן גורם לתחושה לא נעימה, תרצה לשמוע עשר עצות ליצירת אווירה רגועה בבית?" ואז חזרה לנגן את הלהיט "נשבע בכל זה שוב" של להקת ווסטלייף זכר רקדנים לברכה.
בשלב הזה הבכור בא בהברקה והציע שכל אחד מאיתנו יגיד מילה אחת מתוך הפקודה שתשתיק את אלקסה כך שאף אחד מאיתנו לא יבצע מלאכה שלמה. אכן, פתרון של בן תורה אמיתי, כנראה בכל זאת עשו משהו בישיבה שלו השנה.
ניגשתי למוטי השכן שידיו רב לו בכל תחום שאתם יכולים לחשוב עליו ושאלתי אותו אם הלכתית זה תופס. הוא טען שמאחר שעצם אמירת השם אלקסה מדליקה את המכונה הארורה, פירוק המשפט לגורמים הוא לא פתרון טוב כי כל אחד מאיתנו יעשה מלאכה. אז סיפרתי לו על הדרך שבה כבר רמזנו לה שרועש לנו, כדי שידע עם אילו מחללי שבת הוא בחר לקבוע את מושבו.
בצר לנו חזרנו הביתה והלכנו לישון בתקווה שאולי עד הבוקר ייגמרו לאלקסה כל השירים בספוטיפיי והיא תבחר לשים לעצמה סוף. לא קרה. אז מצאנו את עצמנו יושבים בסעודת שבת ושרים דרור יקרא במנגינת I want it that way של הבקסטריט בויז. לא יושב בכלל, דרך אגב. אבל הקולות השניים היו פגז.
לסיכום, אווירת השבת שלנו לא הייתה משהו להתגאות בו, ובשבוע שלאחר מכן כבר זכרתי להוציא את אלקסה מהחשמל כבר בשישי בבוקר, כדי להיות בטוחים שהפעם נעשה שבת כמו שצריך. בלי שטיקים ובלי בלגנים.
ואז לפני סעודת ליל שבת אשתי פתחה את המקרר.
אחחחח, האור. ידעתי ששכחתי משהו.
לתגובות: