מזל טוב לכל צרכני החשמל והדלק: מצרי הורמוז נפתחים מחדש (תחת נסיבות ביזיוניות, אבל זה כבר סיפור אחר), ומחירי הנפט צוללים. האם ההסכם צפוי להחזיר את שוק האנרגיה לשגרה? התמונה מעט מורכבת. החסימה של מצרי הורמוז אומנם שלחה את מחירי הנפט לשמיים, אך גם שלחה רבים לעשות בדק בית ולבחון מחדש את גיוון מקורות האנרגיה, ליצור יתירות (גיבוי) ולהשקיע משאבים רבים במקורות אלטרנטיביים.
בשלהי חודש פברואר, כאשר איראן החלה לחסום את מצרי הורמוז כדי ללחוץ על העולם להפסיק את המלחמה נגדה, מחיר חבית נפט זינק מ-65 דולר ל-95 דולר תוך שבוע וחצי בלבד, כל הדרך אל שיא זמני של 115 דולר לחבית – המחיר הגבוה ביותר מאז תחילת 2022. מאז ההכרזה על מזכר ההבנות בין איראן לארה"ב, המחיר אומנם טרם חזר לרמתו מתחילת השנה, אך ירד ל-75 דולר לחבית, רמה הנחשבת כמעט נורמלית.
אבל את האפקט של חסימת המצרים לא ניתן להחזיר לאחור בקלות. החסימה הייתה הפעם הראשונה מזה שנות דור שבה רשת אספקת נפט גמישה, יעילה וגלובלית כבר לא הייתה מובנת מאליה. בעוד שבישראל ובארה"ב האפקט הורגש בעליות מחירים "בלבד", בקרב מדינות רבות – ובעיקר במזרח אסיה, היעד המרכזי של דלקי הורמוז – התעורר חשש אמיתי משיבושי חשמל ומחסור באספקת מזון, אם המשבר יימשך.
שם המשחק: גיוון
אולי יעניין אתכם
עוד מאת דוד טל
כשהזול עולה ביוקר: גרסת המעצמות
עוד מאת דוד טל
האם חייבים לחסוך עד שכואב? על הצעת הפנסיה החדשה
עוד בכלכלה
מניית דוראל ירדה 50% מהשיא. האם זו הזדמנות?
עוד בכלכלה
אשליה במבצע: כשהממשלה מייקרת ומאשימה את המדף
עוד מאת דוד טל
פופוליזם לגיטימי
עוד מאת דוד טל
רפורמת הגבינות: צעד היסטורי בדרך לשוק חופשי
חסימת הורמוז תפסה את שוק האנרגיה בתקופה מעניינת ממילא. במשך שנים רבות, אנרגיות רוח ושמש היוו אופציות נחותות, או לכל היותר משלימות, לרשת החשמל המודרנית. בעוד שתחנת כוח המתודלקת בגז, פחם או אורניום יכולה לשלוט בתפוקה שלה בקלות, הרוח באה והולכת כרצונה, ושום טכנולוגיה לא תכריח את השמש לזרוח בלילה, כאשר אנשים חוזרים מהעבודה ורוצים לחמם אוכל בתנור, להפעיל מכונת כביסה ולהדליק טלוויזיה מול המזגן. ניתן היה לייצר באמצעותן (מעט) אנרגיה, אך לא ניתן היה להתאים אותה לביקוש בפועל.
כל זה משתנה בימים אלו ממש. בשנים האחרונות, מסה קריטית של פיתוחים שונים בתחומי הכימיה, הכרייה וחקר הביצועים הביאה את הזמינות של סוללות ענק – אשר יכולות לאגור אנרגיית רוח ושמש ולשחרר אותה בעת הצורך – לשיא חדש. הפיתוחים הללו הובילו לירידה כמעט בלתי נתפסת של כ-99% במחיר הסוללות מתחילת שנות ה-90 ועד היום. התוצאה? באירופה, כמות האחסון הזמינה עמדה על כ-8 גיגה-ואט שעה (GWh) בשנת 2020; בסוף שנת 2025 היא כבר זינקה לכ-77 GWh – צמיחה של פי עשרה כמעט. ארה"ב חוותה צמיחה של 57 GWh בשנת 2025 לבדה. בסין, שנת 2025 הייתה הראשונה אי פעם שבה חלקן של אנרגיות השמש והרוח בהפקת החשמל הלאומית חצה את רף ה-25%.
המגמה, שכבר הייתה חזקה, הפכה לשיטפון של ממש באותן מדינות שסבלו מהחסימה יותר מכולן: הפיליפינים, אשר מייבאת כמעט 100% מהנפט והגז שלה מהמזרח התיכון, שילשה את ייבוא הפאנלים הסולאריים שלה מסין ביחס לתקופה המקבילה אשתקד. תאילנד ואינדונזיה מקדמות תוכניות לאומיות לתמיכה ברכבים חשמליים. תאילנד אף מקדמת תוכנית חירום בעלות של כ-18 מיליארד שקל לשדרוג תשתיות של מקורות אנרגיה אלטרנטיביים.
כמובן, אף מדינה אינה מסוגלת להסתמך רק על מקורות אלו בטווח הקרוב, ולכן ניכרים מאמצים אדירים של המדינות לגוון גם את מקורות הנפט, הגז והפחם שלהן. אם בשנת 2025 הודו ייבאה דלקים מכ-20 מדינות (כאשר מחצית מהכמות עברה דרך המצרים), השנה היא כבר חתמה על הסכמי ייבוא עם 40 מדינות שונות – ואנחנו עדיין לא ביולי. המרוויחות הגדולות הן ונצואלה, שאליה פנתה הודו לראשונה השנה; ארצות הברית, שהפכה לספקית מרכזית של גז טבעי נוזלי (LNG) לתת-היבשת; ורוסיה, שבמהלך חודש מרץ סיפקה כ-45% מהנפט להודו.אינדונזיה הגדילה משמעותית את הייבוא מארה"ב, ואף החלה לייבא לראשונה ממדינות באפריקה; דרום קוריאה, יצרנית נפטא מסורתית, הכריזה מיד עם תחילת המשבר על איסור ייצוא, כדי לוודא שמפעלי האלקטרוניקה והשבבים שלה "לא יגוועו בצמא".
המפרץ על המשמר
השפעת המשבר לא פסחה, כמובן, על הספקים עצמם. מדינות המפרץ מצאו את עצמן עם סחורה שאינן יכולות לשנע ועם תשתיות אנרגיה מופצצות. לפי חלק מהדיווחים, החשש מהפצצות כבדות עוד יותר על תשתיות אלו היה בין הגורמים שדחפו את הנשיא טראמפ להסכם הכניעה. ערב הסעודית מנצלת כל סמ"ק פנוי בתשתית ההובלה שלה מאזור המצרים אל נמל ינבוע שבים האדום. בינתיים, כווית ועיראק נמצאות שתיהן במשא ומתן עם הסעודים כדי להשתמש בתשתיות שלהם שם, מה שללא ספק יוביל להשקעה משמעותית בהגדלת הקיבולת שלהן, העומדת כיום על כ-7 מיליון חביות ביום. במקביל, כווית מקיימת משא ומתן על השכרה ופיתוח של שטחי אחסון נפט בעומאן, שישמשו כגיבוי למחויבויות הייצוא שלה במקרה של מלחמה נוספת.
מי שנוקטת בצעדים הדרסטיים ביותר היא איחוד האמירויות, אשר (במקרה או שלא במקרה) היא גם המדינה העוינת ביותר כלפי איראן באזור. כחלק מאסטרטגיה מוצהרת של "אפס תלות בהורמוז", המדינה מקדמת מהלכים שאפתניים: לאמירויות יש כבר קו אספקה אחד המגיע עד מפרץ עומאן, דרומית למצרים, ומסוגל להוביל 1.8 מיליון חביות נפט גולמי ביום; כעת היא מתכננת לבנות קו נוסף שיכפיל את הקיבולת עד סוף השנה הבאה. במקביל, מתוכנן צינור שלישי שייועד להובלה של נפט מזוקק ישירות אל הים האדום. בנוסף לצינורות, האמירויות מתכננת פיתוח מואץ של כל המפרצים הדרום-מזרחיים שלה, לצד הקמת מערך תחבורה שייאפשר הובלה מהירה לנמלים המחודשים.
בקצב הנוכחי, ייתכן שעבור הבטחת אספקה סדירה של אנרגיה גלובלית, מצרי הורמוז יאבדו בקרוב לחלוטין את הרלוונטיות שלהם. כך או כך, זהו הכיוון העולמי החדש ברור: גיוון מקורות ופיתוח תשתיות מקומיות כבר אינם בגדר מותרות, אלא תנאי בסיסי לביטחון לאומי בעולמינו ההפכפך.
