רפורמת הגבינות: צעד היסטורי בדרך לשוק חופשי

ביום חמישי האחרון הכריזו משרדי האוצר והחקלאות על ביטול המכסים על גבינות צאן, כאשר יבוא הגבינות צפוי לחסוך לצרכן 60 מיליון שקלים בשנה. במקביל, הממשלה תעביר לחקלאים תמיכה ישירה אשר תאפשר להם להתחרות עם מחירי חו"ל. לפי המתווה, בשנים 2027–2030 יועברו למגדלי הצאן כ-100 מיליון שקל מקופת המדינה, ובשנת 2031 ואילך תינתן לענף תמיכה קבועה של יותר מ-20 מיליון שקל בשנה.

המתווה כולל מספר אפשרויות לשינוי ושדרוג, כגון הגדלת התמיכה במשקים באזורים אסטרטגיים, אפשרות יציאה לרפתנים ותיקים אשר לא ירצו לפעול תחת השיטה החדשה, ואפשרות לשימוש בכספים למחקר ופיתוח בתחומי יעילות המשק והגדלת הפריון.

למה זה חשוב? אומנם חבל לבזבז אפילו שקל, אך 40 מיליון ש"ח של חיסכון בשנה הם חיסכון קטן מאוד בסטנדרטים של המשק הישראלי, אשר תוצרו השנה צפוי להיות גבוה משמעותית מ-2.1 טריליון שקל. ועדיין, מדובר ברגע היסטורי. זוהי הפעם הראשונה בהיסטוריה של משק החלב הישראלי שבה מיישמים מודל של תמיכה ישירה.

אין הברכה מצויה אלא בסבסוד הסמוי מן העין

אולי יעניין אתכם

עוד מאת דוד טל כשהזול עולה ביוקר: גרסת המעצמות

עוד מאת דוד טל האם חייבים לחסוך עד שכואב? על הצעת הפנסיה החדשה

"במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון – שם יעבור גבולנו", אמר יוסף טרומפלדור, והמדינה הצעירה שבדרך אימצה תפיסה זו בשתי ידיים. החקלאות נתפסה כצורך התיישבותי וביטחוני מהמעלה הראשונה, וכאמצעי לחיבור העם היהודי המתחדש אל אדמתו. בהתאם לכך, המגזר החקלאי נהנה במשך שנים משלל תמיכות כגון חלוקת קרקעות ומים מסובסדים, אך גולת הכותרת תמיד הייתה ההגנות מיבוא.

עם זאת, לא עבר זמן רב עד שנהיה ברור לכל אשר עיניו בראשו שמבחינה כלכלית, אין כל הצדקה לחלק גדול מהחקלאות בארץ. ארץ ישראל קטנה יחסית, עם כמות מוגבלת של אדמות פוריות וכמות מים מוגבלת עוד יותר. ככל שהכלכלה הישראלית השתכללה והתעשרה, כך עלה גם המחיר היחסי של ייצור מקומי לעומת יבוא.

כדי לשמור על התרומה הביטחונית של החקלאות – ולא פחות מכך, עקב לובי אגרסיבי של החקלאים עצמם – הושמו מגבלות משמעותיות על יבוא של כמעט כל סוג מזון טרי. לעיתים מדובר ברגולציות בריאות וסביבה מחמירות, ולעיתים בחסימה "כלכלית" – הטלת מכס שמייקרת את היבוא והופכת אותו לפחות משתלם ביחס לייצור המקומי. זוהי דוגמה למודל של "תמיכה עקיפה" בחקלאות. וזה דבר גרוע מאוד.

למודל הזה יש שלוש בעיות עיקריות:

ראשית, כלל לא ברור שכל חווה או שדה הם בעלי אותו ערך ביטחוני למדינה. אין דין לול על גבול הצפון כדין לול בפאתי נתניה, ולכן לא ברור למה לסבסד את שניהם באותה המידה. במשך שנים ניסה הלובי החקלאי לתרץ זאת בשמירה על "ביטחון תזונתי" – יכולת לייצר מזון בעת מלחמה או מצור. עם זאת, יכולת זו לא באמת מחזיקה מים, במובן המילולי ביותר. למדינת ישראל אין מספיק אדמות או מים אפילו לגדל את רוב החיטה שהיא צורכת, על אחת כמה וכמה לא תפוחי אדמה, קטניות וכד'. על הכמות האסטרונומית של המלפפונים והעגבניות הנחוצים כדי להאכיל לשובע את העם בעת מלחמה אי אפשר בכלל לחלום, וספק שכדאי.

אך גם אם נקבל שיש צורך להגן על כל שדה וכרם, ישנה בעיה נוספת: מבחינה כלכלית, חסימת יבוא היא דרך גרועה מאוד לעשות זאת. כאשר המדינה מטילה מכסים, החקלאים נהנים ממחיר גבוה משמעותית ממחיר השוק העולמי. המחיר הגבוה מוריד את הביקוש – פחות אנשים קונים ירקות, ביצים או, במקרה שלנו, גבינת צאן, ויש מי שנמנעים מהם לגמרי. כך, מנגנון הסבסוד הזה לא רק מעשיר את החקלאים, אלא גם מעוות את תמהיל הצריכה של המשפחה הישראלית. הנזק למשפחה שידה אינה משגת לקנות גבינה לא מתורגם להכנסה נוספת לחקלאים – זה הפסד נטו למשק.

לבסוף – כאשר הסבסוד מגיע באמצעות מכסים, הוא לא מופיע כלל כסעיף תקציבי, וה"עלות" שלו שקופה לרוב רובו של הציבור, כולל חברי הכנסת. לכן קשה לקיים דיון ענייני על שימוש מושכל בכסף: האם להגדיל את התמיכה לחקלאים, או שמא להקטין אותה? האם נקבל יותר תמורה מסבסוד בצפון על פני הדרום? פרדסים על פני לולים? או שמא בכלל תמיכה במפעלים תעזור לגבולות יותר? ללא שורה תקציבית, הדיונים האלה פשוט לא מתנהלים.

כסף על הרצפה

כבר שנים רבות דוחף משרד האוצר לשינוי שיטת התמיכה בחקלאות, מתמיכה עקיפה באמצעות חסימת יבוא, לתמיכה ישירה: במקום לאסור על יבוא מחו"ל, לאפשר יבוא ממדינות זולות יותר, ובמקביל להעניק כספים לחקלאים אשר יאפשרו להם להתחרות במחיר הנמוך של הסחורה המיובאת. השיטה הזו מאפשרת לחקלאים להמשיך לעבוד, לממשלה לפקח על הכספים ולנתב אותם למקומות שבהם התועלת גבוהה יותר, ולכולנו לקבל החלטות בסופר יותר על סמך מה שאנו רוצים לאכול, ופחות על סמך מחירי קרטל, אשר כל קשר בינם לבין העלות העולמית מקרי בהחלט.

למעשה, מדובר בפתרון עדיף לציבור הרחב מכל בחינה אפשרית, שמהווה את המקרה הנדיר במדיניות ציבורית שבו ממש יש כסף על הרצפה שרק צריך להרים, אך קידומו נתקל בהתנגדות עיקשת מצד חלק מהחקלאים. כאמור, לא כל חווה ושדה הם בעלי אותה תועלת למדינה, ויש בעלי משקים אשר חוששים שעם תחילת הסבסוד הישיר, יתחוור לציבור ולמחוקק שאותם ספציפית אין כל טעם לסבסד. כמובן, בעבור הציבור הרחב סיבה זו רק ממחישה למה פתרון זה ראוי עוד יותר.

כפי שאמר על הרפורמה ראש אגף התקציבים במשרד האוצר, מהרן פרוזנפר, "המאבק ביוקר המחיה והדאגה לחקלאי הישראלי אינם סותרים זה את זה". אפשר לתמוך בחקלאות מקומית בצורה חכמה ומדויקת גם בלי לעוות את כל המחירים בסופר. לפני מספר חודשים ניסה שר האוצר בצלאל סמוטריץ' להעביר רפורמה דומה לכל משק החלב, שם החיסכון כבר נאמד במיליארדים, אך כשל מול לחצי הלוביסטים. עלינו לקוות שלאחר הבחירות יחזקו נבחרינו לקדם את העניין ביתר שאת. חבל שנשלם יותר.