בנייר מדיניות שפרסמה המועצה הלאומית לכלכלה מציעים יו"ר המועצה, פרופ' אבי שמחון, ואברהם זופניק לשנות את פנסיית החובה לצעירים. לפי ההצעה, עד גיל ארבעים הפרשת העובד לפנסיה תבוטל כליל, בעוד שהפקדות המעסיק לתגמולים ולפיצויים יימשכו כרגיל. עובד שירצה בכך יוכל להמשיך להפקיד גם לפני גיל ארבעים.
נתחיל מהסוף: ייתכן מאוד שמדובר בהצעה טובה, וייתכן מאוד גם שמדובר בניסיון להפריח הצעות פופולריות אך חצי אפויות לציבור שבועות בודדים לפני הבחירות. אין סתירה בין הדברים.
כי יש רגעים שבהם הכלכלה הישראלית נראית כמו אמא מודאגת מדי. היא רואה את הילד בן השלושים, עם שני ילדים קטנים, משכנתה, מעון ומינוס, ואומרת לו: אני יודעת שקשה עכשיו, אבל קודם כל תדאג לעצמך בגיל שבעים.
יש בזה היגיון מסוים. בגיל שלושים קשה בכלל לדמיין את עצמנו בגיל פרישה, ואילו את חשבון החשמל צריך כבר לשלם היום. בלי חובת חיסכון, רבים מאיתנו באמת ידחו את הטיפול בעתיד, עד שהעתיד יגיע. אבל כמו כל דבר טוב, גם פה אפשר להגזים. במדינת ישראל, נכון להיום, לכל שכיר מנוכים 18.5% מהברוטו שלו ברמת התלוש. שכירים רבים מפרישים מעט יותר ו/או מפרישים גם לקרן השתלמות. כלומר, הישראלי הטיפוסי חוסך 20% ויותר מהשכר שלו, עוד לפני ששקל אחד הגיע לבנק, אין לזה אח ורע בכל העולם המערבי. במקביל, אנו מתמודדים בצעירותנו עם יוקר מחיה מאמיר ועלויות גידול ילדים – ילדים אשר, ברוך השם, אנחנו עדיין מביאים בכמויות מכובדות, בשונה מרוב העולם המערבי.
אולי יעניין אתכם
עוד מאת דוד טל
כשהזול עולה ביוקר: גרסת המעצמות
עוד מאת דוד טל
פופוליזם לגיטימי
עוד בכלכלה
מניית דוראל ירדה 50% מהשיא. האם זו הזדמנות?
עוד בכלכלה
אשליה במבצע: כשהממשלה מייקרת ומאשימה את המדף
עוד מאת דוד טל
רפורמת הגבינות: צעד היסטורי בדרך לשוק חופשי
עוד מאת דוד טל
הדלק חוזר לשיא, והפעם הנפט הוא דווקא לא הסיפור
לכן נייר המדיניות החדש של המועצה הלאומית לכלכלה ראוי לדיון רציני. על המסמך חתומים פרופ' אבי שמחון, יו"ר המועצה, ואברהם זופניק. ההצעה שלהם פשוטה. כיום עובד שכיר מפקיד לפנסיה 6 אחוזים משכרו המבוטח, המעסיק מוסיף 6.5 אחוזים ועוד 6 אחוזים לפיצויים. בסך הכול 18.5 אחוזים. לפי ההצעה, עד גיל ארבעים העובד לא יפקיד את ששת האחוזים שלו, אלא אם יבקש לעשות זאת. הפקדות המעסיק יימשכו, ולכן הפנסיה לא נעלמת, אבל שיעור החיסכון הכולל יורד מ-18.5 ל-12.5 אחוזים. בתקווה, את החיסכון נוכל להפנות לצרכים דחופים בגילים האלה – כגון גידול ילדים וקנייה או השכרה של דירה מתאימה.
יש בטענה הזאת משהו מרענן. במשך שנים לימדו אותנו שחיסכון הוא תמיד טוב, וככל שחוסכים יותר הרי זה משובח. אבל חיסכון אינו כסף שנוצר יש מאין. הוא צריכה שנדחתה. משפחה שמשלמת ריבית גבוהה על מינוס ובמקביל מפקידה כסף לחשבון נעול אולי אינה מתנהלת באופן מיטבי. זוג שלא מצליח לקנות דירה מפני שכל שקל פנוי נעול לפנסיה לא בהכרח נעשה עשיר יותר. גם דירה היא נכס, גם השכלה היא השקעה, וגם היכולת לעבור את שנות גידול הילדים בלי לקרוס היא מטרה כלכלית.
לפי הנייר, ביטול הפקדת העובד עד גיל ארבעים יוסיף בערך 500 שקלים נטו להכנסה החודשית של צעירים. המחיר הוא ירידה של כ-1,800 שקלים בקצבה הממוצעת נטו, מ-16,600 ל-14,800 שקלים במחירי 2022. יחס התחלופה הממוצע יירד מ-109 ל-97 אחוזים. כלומר, מחברי ההצעה אינם מבטיחים ארוחת חינם. הם מציעים להעביר משאבים מן העתיד אל ההווה, אבל לפי החישוב שלהם, גם לאחר ההעברה הפנסיה הממוצעת תישאר מספקת בהחלט.
אם המספרים האלה מחזיקים, זאת הצעה סבירה מאוד. בכל זאת, יש כמה דברים שצריך לבדוק לפני שמשנים את פנסיית החובה של דור שלם.
ראשית, הנייר מסתמך על המאמר "רמת החיים בהווה וביטחון כלכלי בעתיד: עיצוב מערכת פנסיה גמישה" של זפניק עצמו עם כותבים שותפים, אל המאמר טרם פורסם, ולכן לא ניתן לדעת עם ההצעה אכן עומדת על מצע איתן.
כמו כן, המודל מדבר על משפחות אבל מחשב יחידים: הטיעון נשען על ילדים, דיור ומשכנתא, אך בנייר הקצר אין מודל מלא של הכנסת בן או בת הזוג, החובות והנכסים. אינטואיטיבית, אנו יודעים שההוצאות נוטות לרדת מהרגע שהילדים גדלים, אך אין במסמך כל התייחסות מפורטת לגובה ההוצאות לאורך זמן. זה לא הופך את החישוב לשגוי, אבל מגביל את מה שאפשר להסיק ממנו. כמה באמת ישפרו 500 ש"ח את מצב הצעירים וכמה היעדרם יפגע בקשישים? בשלב זה לא קיבלנו תשובה אמיתית.
לבסוף, כאשר אנו מדברים על מערכת כוללת אשר נועדה למנוע עוני, יש לשאול לא רק מה יעלה בגורל העובד הממוצע, אלא גם בגורל של מי שלא דומה לו. המודל הבסיסי מניח עבודה מגיל 25 עד 70, צמיחת שכר ריאלית של 1.5 אחוזים ותשואה שנתית של 4 אחוזים לאחר דמי ניהול. הנייר מציין שהמחברים בדקו גם התחלה מאוחרת, פרישה בגיל 67, שנות אי-תעסוקה ותשואות שונות, ושהתוצאה נשארה יציבה ברוב התרחישים. אלא שגם פה שהלוחות המלאים טרם פורסמו. לפני רפורמה, חשוב לראות מה קורה כאשר כמה סיכונים מגיעים יחד: קריירה מקוטעת, שכר נמוך, תשואה חלשה ופרישה מוקדמת. הממוצע יכול להסתדר גם בזמן שחלק מן העובדים מגיעים לפנסיה עם הלשון בחוץ.
לצד זאת, צריך גם להודות באמת העצובה – לכלכלנים שנוטים להגיע לפוליטיקה, יש נטייה להפסיק להיות כלכלנים ולהתחיל להיות פוליטיקאים. רק לאחרונה ראש אגף התקציבים במשרד האוצר לשעבר ומשוריין מפלגת "ישר!" בהווה שאול מרידור, פימפם את המיתוס על פערי התיווך המוגזמים בסקטור החקלאי אשר הופרך בדוח ממשלתי. הדו"ח, למעוניינים, חובר בין השאר על ידי מי סגן יו"ר אגף תקציבים לשעבר אליה כץ, שעבד תחת מרידור עצמו.
פרופ' אבי שמחון איננו יוצא מן הכלל בנושא זה, והביא בשנים האחרונות חוות דעת שזכו לתמיהה רבה, בלשון המעטה, בקהילייה הכלכלית. מאדישות לגירעון הולך וגדל ועד המלצה לסבסד לוקחי משכנתאות מסוכנות על חשבון שאר הציבור, מצא את עצמו המומחה הגדול לשעבר לכלכלת ישראל שוב ושוב בצד הפופוליסטי של הדיון. לכן, קורטוב של ספקנות, שלא לומר ציניות בוטה, מתבקש לחלוטין כאשר הצעה שמשפרת את ההווה על חשבון העתיד מוצעת שבועות ספורים לפני בחירות, וזאת כאשר החישובים שעליהם ההחלטה מתבססת כלל לא פורסמו, ועדיין.
הצעת המועצה הלאומית לכלכלה חשובה מפני שהיא שוברת טאבו. כן, אפשר לחסוך יותר מדי. מערכת פנסיה טובה אינה זו שמביאה אותנו לגיל שבעים עם יתרת החיסכון הגדולה ביותר, אלא זו שמאפשרת רמת חיים סבירה לאורך החיים כולם. אם המחקר המלא יראה שאפשר לתת לצעירים עוד אוויר בלי להשאיר את המבוגרים בלי חמצן, יהיה קשה להצדיק את המשך המצב הקיים.
ולגבי הפרטים הקטנים – נצטרך לחכות לנייר המלא.
