שבת חתן
על ההזמנה של החתונה שלנו הופיע הפסוק "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל". לא יודע מי הציע לשים דווקא את זה, אבל זו כנראה הייתה הבחירה הכי טבעית לחתונה שמתקיימת בשבוע שאחרי פרשת בלק. צניעות של בית, שלא יהיו פתחי אוהליהם מכוונים זה כנגד זה. מושלם.
שבת החתן עצמה הייתה מושלמת קצת פחות, שלא לומר עגומה. כל הדוברים הפליאו לדכדך את החתן המיועד ולהסביר על הפער בין האירוסין לנישואין, בין החלום למציאות ובין התאהבות לשגרה אפורה. אני זוכר חבר של ההורים שלי שהסביר שהמזוזה בפתח הבית מותקנת על העוקם, לא מאונך, לא מאוזן, לא מה שהוא רוצה, לא מה שהיא רוצה, לא האישה, לא האיש. פשרה. על פי מבע פניו מדובר היה בפשרה כואבת, על העוקם. על פי צחקוקי המשתתפים מבדיחות נישואים עצובות ששזרו את הברכות, נראה היה שיש לו הרבה שותפים לכאב. הגדיל לעשות אחד המוזמנים שלקח אותי הצידה ונידב לי עצה לנישואים מאושרים: "אתה יכול להיכנס למטבח", אמר לי, "אבל רק לפעמים ורק כדי לעזור לה, שיהיה ברור שזה עליה. ככה היא גם תודה לך בכל פעם, אל תהפוך את זה למובן מאליו".
אני זוכר את עצמי יושב שם ומתחיל להבין מדוע מנהג אשכנז קבע את שבת החתן לפני החתונה ולא אחריה, רצו לתת הזדמנות לחשב מסלול מחדש. חשבתי איזה מזל שלא נפגשים בשבת הזאת ורק החתן סופג את הארטילריה לבד. כאלה בשורות שהיו נופלות על שני בני הזוג יחד, לא יודע אם יצליחו אחר כך להתקין מזוזה בפתח הבית, אולי בכלל לא ירצו בית. איך אמר וודי אלן, שטרח לצטט אחד המברכים: האנושות לא מצאה דרך מוצלחת יותר ממוסד הנישואים, אבל מי בכלל רוצה לגור במוסד?!
אולי יעניין אתכם
אבל הכלה המיועדת לא הייתה שם, ואולי שמעה בשבת הכלה שלה זמירות מלבבות יותר, כך שההזמנה עם הפסוק המתנוסס עליה התממשה חמישה ימים אחר כך, וצרור הברכות הפך להיות תמרור אזהרה: אם לא נשקיע בקשר הוא יסתיים בברכות עצובות, בדיחות עגומות ומזוזה על העוקם.
פסוק מתגלגל
הפסוק ההוא מההזמנה לבש ופשט צורה בהבנתי עם השנים. בהתחלה הייתה ההבנה הפשוטה, זו שגדלנו עליה – פתחי האוהלים במדבר לא היו מכוונים זה כנגד זה, כלומר נהגו בצניעות ולא הסתכלו אל תוך הבית של השכנים. אחר כך הבנתי שזה לא נגמר בזה שאפשר להסתובב בפיג'מה בבית בלי לחשוש. מדובר בכך שלכל זוג ומשפחה יש זכות לברוא להם מקדש מעט משלהם בלי שעיניים מן החוץ יבלשו אחריהם. זו השיחה ביניהם והצלילים שלהם, החולשות והחוזקות והשפה הפנימית שזר לא יבין ומוטב שגם לא ינסה. וזו בעיקר התרחשות פנימית וצנועה שלא יכולה לאבד את האותנטיות שלה בניסיון למצוא חן בעיני מאן דהו מבחוץ.
מנגד, אני מבין היום שפתחי אוהלים שאינם מכוונים אלה כנגד אלה אינם רק יתרון, לפעמים מדובר בחיסרון של ממש. מפני שההבדל בין הנוהג הראוי שלא להציץ לבית השכן ובין מצב של אדישות כלפי מה שמתרחש בביתו, הוא לפעמים כחוט השערה. התרבות המערבית מקדשת את ה"חיה ותן לחיות", את ה"איש באמונתו יחיה", ויש בזה יופי, אבל לפעמים יש בזה קור נוראי – חיה ותן לחיות, מות ותן לחיות, העיקר שתיתן לי לחיות. וצריך להלך בחוכמה רבה על החבל הדק הזה, להתעניין במה שקורה אצל השכן בלי לפגוע בדל"ת אמותיו, להיות שם לעזר בלי לכפות את עצמך על חייו. פתאום הבנתי שפתחי האוהלים לא היו מכוונים אלה כנגד אלה, אבל היו חלונות והם היו פתוחים, ולפעמים צריך היה לדפוק בדלת ולשאול האם צריך עזרה והאם הכול באמת בסדר.
יותר מזה, לפעמים על יושבי הבית לפתוח את החלונות מעצמם. לפעמים רק מישהו מבחוץ יוכל להרגיע, להושיט יד או לתת עזרה מקצועית. לפעמים הצניעות, הבושה או הקנאות לפרטיות גורמת לבני הבית להיתקע בתוך איזו פקעת מורכבת שלא ניתן להתיר אותה, ורק בקשת עזרה יכולה להביא מזור.
אוהלים ורשתות
בשנים האחרונות, עם המעבר לרשתות חברתיות, אני מתבונן בפסוק ההוא מההזמנה בהקשר אחר לגמרי. החלונות אל הבית כבר אינם בהכרח החלונות הפיזיים וגם הדלת לא נעה על ציר ובריח. כל פוסט הוא חלון וכל טיק־טוק הוא דלת. ובעידן שלנו בשם איזו אותנטיות קדושה, הדלתות הללו לפעמים פרוצות לרווחה. לפעמים השיתוף ברשתות כל כך אישי ולא מבוקר עד שיש איזו תחושה שאתה מציץ לעולמו הפרטי של מישהו אחר, ואף שהצצת ברשות, ומישהו בחר לערטל את נפשו ברשות הרבים ההמונית הזאת – סוף סוף האינטימיות נפרצה. וגם כאן חבל דק, כי לפעמים פוסט בפייסבוק זו קריאה לעזרה, ולפעמים זו חשיפת יתר שמחללת את המרחב הפרטי, וצריך איזו תפילת הרשת, להתנהל בה נכון. מה טובו עוקביך יעקב.
זוגיות מדומה
אתגר הרשתות גדול הרבה יותר, כי בדיוק כמו שקוראים לזה, וירטואל ריאליטי, הרשת יוצרת מציאות מדומה, ואיכשהו המציאות המדומה תמיד נוצצת ויפה יותר מהמציאות המציאותית. הנה דוגמה פשוטה. דמיינו לעצמכם לוחם מילואים נשוי ואב לארבעה ילדים, שחזר לפני שבועיים מעוד צו 8 ארוך כאורך הקו הצהוב. הוא שחוק, הוא עייף, והוא בעיקר לא מצליח לחזור לשגרה. קשה לו. מורכב לו. בצר לו הוא מעלה פוסט מרגש בפייסבוק. המציאות המדומה עוטפת אותו בהמון שיתופים, לבבות, לייקים וסמיילים מחבקים. הבנה כזאת הוא לא קיבל מעולם. הוא מתפנה לקרוא את עשרות התגובות שתופחות עד מהרה למאות. שם באמת מבינים אותו, את כל מה שעובר עליו, יש את כל הפנאי שבעולם להקשיב לו ולתת עצות. יש אפילו מישהי שמגדילה לעשות, היא כותבת לו שיש לה המון ניסיון בזה, שבמקרים כאלה הכי נכון להקשיב לגוף, לנפש וללב, והם מאותתים לו שהוא חייב עצירה. אולי נכון לו איזו יציאה לשבועיים לחו"ל, היא אפילו מציעה שלא יקנה כרטיס חזור, שלא ישב עליו ההכרח. אם חו"ל מסובך לו, לפחות איזה ריטריט גוף־נפש במדבר. והילדים? הילדים צריכים אבא שמח, גם האישה צריכה אותו חדש, לא ככה שבור. עצה חינם אין כסף הוא קיבל עכשיו.
במציאות האמיתית הוא מתקשר לאשתו, אומר לה שקשה לו, שחשב על חו"ל או לפחות ריטריט. היא אומרת: לא יודעת מה קשה מי קשה, אי אפשר לדבר עכשיו. טוס לקחת את הילדים מהגן, אתה כבר מאחר.
האישה הווירטואלית תביס את האישה האמיתית ללא תנאי, והכול דמיון מתחילה ועד סוף, כי זו שנתנה לו את העצה היפה ברשת פשוט לא צריכה שהוא יוציא לה את הילדים מהגן. בעלה בדרך לשם ויש לה נדיבות אין־סופית לריטריט של אחרים, למה לא?
לתגובות:
