לכל אחד יש את התקופה הזאת בשנה שהוא אוהב במיוחד. דרשנים אוהבים את אלול, מעבירי שיעורים את שבועות, חזאים אוהבים את החורף, ילדים את החופש הגדול, הורים מחכים בשקיקה לאחד בספטמבר. אני אוהב את תשעת הימים.
זה לא שאני בעד החורבן, להפך. אני בעד חיים נורמליים של כביסה ובשר ומוזיקה ויין, באופן מפתיע אני אפילו לא מתנגד עקרונית שאנשים יתחתנו זה עם זה מדי פעם. אבל בעבור אחד עם הומור דלוח כמוני, שמספר בדיחות אבא באופן כפייתי עד שכל מי שסביבו נופל על ברכיו ומתחנן לרחמים, לא היו מעולם ימים טובים יותר מאשר תשעת הימים של ראשית חודש אב. ול"ג בעומר, בגלל בדיחות הקרש.
כל השנה אנשים עושים לי פרצופים ומבקשים שאפטור אותם מההומור החולני שלי. הם גם מעודדים אותי לצאת למסע הופעות חובק עולם בפני קהלים שאינם דוברי עברית, בעיקר במדינות שעוינות ישראלים ואותי באופן אישי. אבל בתשעת הימים אין להם ברירה כי משנכנס אב ממעטים בשמחה, ומה יותר מעציב מרפרטואר עבש של חידודי לשון קהים, משחקי מילים אומללים ואמירות דו־משמעיות שצריך להסביר אותן פעמיים, וגם אז אף אחד לא מבין למה נפלתי עליו (בדרך כלל אני אומר שזה בגלל כוח המשיכה, משום מה הם פחות מתחברים להומור הזה).
בדיחות אבא הן מצוות היום בתשעת הימים, כמו שניצל תירס, בגדים מיוזעים וגעגועים למכונת גילוח. ודאודורנט. דאודורנט זה בשביל בנות, בנים מעדיפים הומור. עובדה שקוראים לזה בדיחות אבא, לא אמא.
אולי יעניין אתכם
ושתבינו, אני לא עושה את זה בכוונה, זה פשוט חזק ממני. אם מישהו אומר שהאוטובוס צריך להגיע כל רגע, אני רואה בדמיוני מאות אוטובוסים שכל רגע אחד מהם יוצא לדרך. אם שואלים אותי "השבת קוראים את פרשת דברים, כאילו?", יש בי דחף בלתי נשלט לענות "לא כאילו, באמת". כשמתלוננים שלדבר איתי זה כמו לדבר אל הקיר, אני אוטומטית חושב על קיר סטארמר, ראש ממשלתה המתפטר של בריטניה שגם הוא בקרוב ילך הביתה וידבר לעצמו, כלומר אל הקיר.
במבה לא חארטה
אם שואלים אדם מן היישוב מה שלומו, הוא יענה תשובה גנרית או יהמהם משהו לא ברור. אני, אם מישהו שואל אותי "מה הולך?", התשובה שלי תהיה "מה שיש לו רגליים".
"מה?", מתבלבל האיש, שלא באמת התכוון לקבל תשובה ובטח לא כזאת.
"שאלת מה הולך", אני אומר, "מה שיש לו רגליים יכול ללכת".
אז ההוא מושך בכתפיו ונס על נפשו בייאוש קיומי. אלא אם כן הוא באמת רוצה לדעת, ואז הוא קומץ אגרופים, מישיר מבט ולוקח נשימה עמוקה.
"מה נשמע?", הוא מנסח את השאלה מחדש.
"מה שידברו", אני עונה (זו לא אשמתי, זה מה שהוא שאל).
"טוב", הוא נכנע, "מה שלומך?"
"לא מכיר אותו".
"את מי?"
"את חה".
"אותי?"
"לא אותך, את חה".
"מי זה חה?"
"לא יודע, אתה שאלת מה שלום חה".
בהן צדקי שאני לא עושה את זה כדי להתעלל, זה יוצא ממני באופן בלתי נשלט. אם ליד השולחן מישהו שואל אם אני יכול להעביר את הסלט, המוח העקום שלי עונה מיד "נראה לי שכן", מה שכמובן גורר מבטי שטנה ואת התשובה הצפויה: "אז תעביר". ואז אני חייב לשחק את הנעלב ולהגיד: "אני? אוויר?", ולהסביר תוך קולות צחקוק חנוקים שאם אומרים לי "תעביר", האני הפנימי שלי חייב לפרק את זה ל"אתה אוויר", מה שבאמת גורם לכל המסובים להתעלם ממני עד סוף הארוחה וקץ כל הימים.
כזה אני, מה אני יכול לעשות. כששואלים מי עושה קידוש אני חייב להצביע על מי שהכי דוש בסביבה, כי דוש (הבנתם? הבנתם?). אם מבקשים להדליק מזגן, אני שואל בתמימות למה רוצים לעצבן את הברמן (כי מי שמוזג הוא מזגן). בשחרית של שבת אני תמיד מחזיק את עצמי בכוח לא להעיר לחזן כשהוא אומר בחזרת הש"ץ "לישראל עמך נתתו באהבה, לזרע יעקב אשר בם בחרת". למה במבה חארטה, תן לילדים חטיף ותראה איזה שקט יהיה בבית הכנסת. אשתי כבר למדה לא לקרוץ לי בסוף הארוחה ולשאול בנחמדות "אתה חותך לנו אבטיח?", כי היא חיה איתי מספיק זמן כדי לדעת שהתשובה שלי תהיה "את רואה שלא". למרות שיש לי חשד עמום שהיא לא באמת שואלת אלא מחפשת אמתלה לשלוח אותי למטבח, קצת כדי לחתוך אבטיח והרבה כדי להרחיק אותי מהחברה.
הומור הוא מור
פסיכולוגים יסבירו שההפרעה שלי נובעת מתסביך אנטיפתי פסיכוסומטי סוציומטי מהילדות, שזו דרך לרמוז שעוד לא התבגרתי. יכול להיות, אבל ככל שאני מזדקן הסימפטומים מחריפים ומבדיחות אבא אני עובר לבדיחות סבא, שזה בדיוק אותן בדיחות רק בתדירות גבוהה יותר, כי אני אף פעם לא זוכר אם כבר סיפרתי אותן בשעה האחרונה.
בסביבה הטבעית שלי כבר לא מתרגשים ממני, הם למדו להתחמק באלגנטיות מהקרשים שאני ממטיר על הסביבה ולהמשיך הלאה. הבעיה היא שמדי פעם אני נקלע למקומות שבהם לא מכירים אותי, למשל בצבא. לפני שנתיים ביקשתי להתנדב מחדש למילואים, הן כדי לתגבר קצת והן כדי לתת למשפחה שלי לנוח קצת מההומור המשובח שלי. בהתחלה לא אישרו לי את ההתנדבות, כנראה בתיק האישי שלי כתוב באותיות אדומות גדולות "הומור נפיץ, לשמור מרחק". אבל באיזשהו שלב איזה חייל אישר אותי מתוך פיזור דעת, ומאז כשאני במילואים צה"ל זה ראשי תיבות של צבא הומור לקוי, אתם כבר יודעים למה.
וזה לא שאני מנסה לחבל במאמץ המלחמתי, ממש לא. אני רק רוצה להקליל קצת את הרשמיות הצה"לית חמורת הסבר, לכן פה ושם אני זורק בדיחה כדי לשפר את האווירה, לא אשמתי שזה רק מעכיר אותה. למשל כשאמרו לי שאני צריך לעבור חפיפה שאלתי איפה חותמים על שמפו. לא צחקו. כשזרקו אותנו באיזה חור עם חמגשיות שידעו ימים טובים יותר, אמרתי שלאוהל המאובק שאוכלים בו צריך לקרוא חדר אוהל. פחות התחברו. פעם עליתי מול חמ"ל אחר לבדיקת קשר ושאלתי איך נשמע.
"מה אני אגיד לך", נשמעה בצד השני אנחה של חיילת, "סוחבים, החיים קשים".
"התכוונתי לשאול איך שומעים אותי", הסברתי.
"אתה לוחץ על הכפתור של הפומית והקול עובר באמצעות אנטנות", היא אמרה. באותו רגע הבנתי שאם חיילות בנות 20 מספרות בדיחות אבא, זה סימן שאני יכול לפרוש ב־C. זאת אומרת בשיא.
"ניצחת", נכנעתי בפניה, "רות".
"איך אתה יודע איך קוראים לי?"
ואז הבנתי: זה לא קשור לבדיחות אבא, או סבא, זה עניין סובייקטיבי לגמרי. הומור הוא מור, עובר על כפות המנעול – או שהבדיחה מחליקה בנעימות ומשאירה ריח טוב, או ששולחים אותך לבדוק רגע מה קורה בחוץ ונועלים אחריך את הדלת. בגלל זה בדיחה מכונה גם יציאה. או שאתה יוצא טוב, או שטוב שיצאת.
אבל בתשעת הימים אף אחד לא יכול להגיד כלום, כי כל העניין עכשיו זה למעט בשמחה. פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הועם, וזה רק בזכות בדיחות של אנשים כמוני. רק בשבילכם אני עושה את זה, כדי שתישאו את עיניכם לאבינו שבשמיים ותתפללו שישלח את משיח צדקנו ויגאל אותנו בגלוי ובחרש, מצרותינו, מאנחותינו, ומכל בדיחות הקרש.
לתגובות:
