ישבנו בחתונה (לא משנה כרגע של מי), ותוך כדי מחשבות נוגות על המשמעות הקוסמית של עונת החתונות הגיע המלצר ושאל מה להביא לי.
"דג", אמרתי אינסטינקטיבית.
"אין דג, אחי", הוא אמר.
"אז מה יש?"
אולי יעניין אתכם
"ריזוטו פטריות או מאפה גבינות".
"מאפה נשמע נחמד".
"בכיף אחי, כבר מביא לך", הוא אמר ורץ אל המטבח בדילוגים כדי להתחמק מהתנועה הסואנת של המלצרים שחצו את האולם עם מגשים עמוסי כל טוב, בלי לקחת בחשבון שבכל רגע נתון אחד האורחים עלול לעשות רוורס עם הכיסא ולהפיל לתהום הנשייה קילוגרמים של מאפים ריחניים ממולאים בגבי… מה?!
"תגיד", שאלתי את שכני לשולחן, "הוא אמר גבינה?"
"מי?" שאל השכן בפה מלא חומוס.
"המלצר", אמרתי, "הוא אמר מאפה גבינות, נכון?"
"לא יודע", המהם ההוא, "אני הזמנתי ריזוטו".
"איך גבינות בארוחה בשרית?"
"מי אמר שהארוחה בשרית?"
על זה לא חשבתי. באמת, אמרתי לעצמי, מי אמר שאוכל בחתונה חייב להיות בשרי. הוא בהחלט יכול להיות חלבי, או טבעוני, או אפילו ג'אנק פוד כמו מנת הילדים שהילד ההוא בצד השני של השולחן מפזר על השמלה של אמא שלו, ועוד מורח עליה בנדיבות קטשופ, וצ'יפס, וחתיכות עבות של שניצל…
שניצל?!?!
"סליחה", פניתי למלצר האדיב שבדיוק הגיע עם הצלחת שלי, "זה מאפה גבינות מה שהבאת?"
"בטח אחי, כמו שביקשת. אתה רוצה משהו אחר?"
הסתכלתי עליו, ואז על הילד ממול, ואז שוב עליו, ואז שנינו על יצירת האומנות שאם יציגו אותה במוזיאון בטח יקראו לה "ילד בחתונה, שמן על שמלת בד". יום אחד הילד הזה יקבל פרס ישראל לאומנות או משהו. אבל לפני זה הוא יקבל על הראש מאמא שלו.
"תגיד", אמרתי, "המנה של הילד, כאילו… זה שניצל, לא?"
"כן אחי", אמר המלצר, "להביא לך גם?"
"לא, תודה", עניתי מהר לפני שגם המכנסיים שלי ייהפכו ליצירת אוונגרד מפוארת, "הוא צמחי, נכון?"
"הילד?"
"השניצל".
"חס וחלילה אחי", נעלב המלצר, "אצלנו בשר זה בשר, שניצל זה מאה אחוז חזה עוף. להביא לך?"
"לא, רק… איך שניצל הולך עם מאפה גבינות?"
"מוסיפים קטשופ".
"התכוונתי מבחינת כשרות".
"אל תדאג, השניצל לא נוגע בגבינה".
"מה לא נוגע", התקוממתי, "אנחנו אוכלים על אותו שולחן".
"בינינו אחי", הוא לחש לי, "מהניסיון שלי, אחרי ביס אחד הילד הולך לשחק ואז אתה יכול לגמור לו את השניצל".
"אבל הבאת לי גבינה!"
"בסדר אחי, תגמור את השניצל, תעבור לגבינה".
"מה?!"
"הפוך אחי", הוא התנצל, "קודם תאכל את הגבינה ואז את השניצל".
"תגיד לי", התעורר במוחי חשש איום, "בכלל כשר פה?"
"בטח אחי, אתה יכול לבוא איתי למטבח ואני אראה לך, יש לנו את ההכשרים הכי מהודרים, אחי".
המלצר הצעיר עמד מעליי וחייך. השכן שלי בלס את הריזוטו שלו בלי כל סימני התרגשות. לי באופן אישי היה קצר ממושך במוח, שלא הצליח לספק בדל של הסבר הגיוני לדיסוננס הקולקטיבי. או קונסטרוקטיבי. באמת שלא הצלחתי באותו רגע לחשוב באופן קוגניטיבי. "תגיד", חיפשתי נואשות מוצא, "אתם מכינים פה את השניצל?"
"בטח אחי, טרי פיקס מהמטבח".
"אבל את המאפה אתם מביאים ממקום אחר?"
"לא אחי, המשגיח לא מרשה להכניס אוכל מבחוץ".
"אוקיי, הבנתי. יש לכם שני מטבחים".
"אחד אחי".
"בטוח?"
"בדוק אחי".
"אז איך, אחי", התפלצתי, "איך שניצל בשרי ומאפה גבינה מאותו מטבח? איך?!"
הוא חשב רגע, ואז עוד רגע, ועוד אחד, ואמר: "צודק אחי. אני אבדוק", ושם נפשו בכפו ויצא אל התנועה הסואנת ונעלם בין המלצרים השועטים. אני כשלעצמי נותרתי עם המון סימני שאלה וחששות כבדים, כי המאפה עם הגבינות הלך והתקרר וגם ככה לאכול מנה ראשונה בחתונה זה לחיות על זמן שאול, בכל רגע הסולן של הלהקה עלול להורות לנו לעזוב את כל מה שיש לנו ביד וללכת לקבל את פני החתן והגבינה, זאת אומרת, הכלה. מה עוד שההוא שלידי לא נראה בכלל מוטרד מהסיטואציה ומהדילמה ההלכתית־אמונית. מצד שני הוא גם לא האמין בסכין ומזלג או בכלל בנימוסי שולחן. אל תשאלו איך אני יודע.
"שומע אחי", חזר המלצר אחרי כמה דקות, "בדקתי וזה בסדר, הגבינות לא באמת גבינות".
"תן לי לנחש", אמרתי, "והשניצל לא באמת שניצל".
"אחי מה נסגר", הוא התחיל להראות סימני שבירה, "אמרתי לך שהשניצל מאה אחוז עוף".
"והגבינות?"
"טבעוניות".
"אז הן לא גבינות".
"מה אחי?"
"גבינה עשויה מחלב, אם היא טבעונית אז היא לא באמת גבינה. אפשר לקרוא לה ממרח סויה עם טופו, אפשר הילולי גינה, אפשר להגיד שזו תערובת משובחת של חוביזה עם סגסוגת אלוורה ומיץ חלבלובים אורגני, אבל זו לא גבינה, אחי, אם אתה מבין למה אני מתגבן".
המלצר עמד מעליי וכיווץ את גביני עיניו. "עוד משהו אחי?" הוא נעשה פתאום קריר.
"שניצל".
"קח מהילד".
הוא צדק, הילד באמת נעלם כמעט בלי לגעת באוכל, כנראה הלך עם אמא שלו להשוויץ ביצירה האומנותית. בחשש מסוים חתכתי את המאפה באמצע וטבלתי את השניצל בגבינה שלא הייתה גבינה, לא נראתה גבינה ולא הריחה כמו גבינה, אבל וואלה אחי, היה לה טעם לגמרי לא רע.
אחרי שההוא לידי סיים את הריזוטו שלו ואת כל הסלטים (ואת הצ'יפס של הילד), התפתחה ליד השולחן שיחה ערה לגבי הסיכויים שהפעם טראמפ באמת – אבל באמת באמת – יתקוף באיראן, ומה זה אומר לגבי המשך עונת החתונות ובעיקר הסיכויים שהטיסות לא יתבטלו. חצי מהיושבים ליד השולחן הודו שהם טסים עם המשפחה באוגוסט, והחצי השני אמרו בדבקות שאין כמו בארץ, וחוץ מזה הם כבר טסו ביולי. המוני ישראלים טסים לחו"ל בקיץ כי שם זה לא כמו פה, שם יש תרבות, יש אווירה, יש המוני ישראלים וחום אימים ואין מזגן. בקיצור זה בדיוק כמו בארץ אחי, רק הרבה יותר יקר.
ככה מתנהלים החיים שלנו, בין שגרה מיוזעת לסגירת המרחב האווירי, עם עין אחת צופייה לטראמפ שרגע אחד מודיע שישמיד את איראן ורגע אחר כך אומר שהושג הסכם נהדר, וכולם יודעים שההסכם לא הסכם, המלחמה לא מלחמה והגבינה לא גבינה, אבל עוטפים אותה בבצק עלים פריך אז למי אכפת שהכול בלוף, הכול גבינת דעת. בהתחלה זה קצת מוזר אבל אחר כך מתרגלים לגבינה ללא גבינה, לשגרה ללא שגרה, ויושבים ואוכלים ונוסעים ומתחתנים וחיים את החיים, ויודעים שבכל רגע עלולה להיכנס אזעקה עולה ויורדת, או סולן שיקפיץ אותנו לקבל את החתן והכלה.
לתגובות:
