יש אנשים שחולמים על גן העדן האבוד. יש כאלה שמסתפקים בגשם שיצמיח את עשב השדה כאן על פני האדמה. ויש מי שמגדלים את גן העדן הפרטי שלהם בבית. בעציצים כמובן.
בין אשתי לביני הייתה כל השנים חלוקה ברורה: היא גידלה את הילדים, אני השתדלתי לא להפריע. מאז שהילדים בגרו יש בינינו חלוקת עבודה חדשה: היא מגדלת צמחים, אני משתדל לא להפריע. ובאמת שאין לי שום דבר נגד צמחים בעציצים, להפך. הם מוסיפים לבית צבע, הם מעשירים את האוויר בחמצן, והכי חשוב – לא צריך להוציא אותם לטיול פעמיים ביום והם לא משירים שערות על השטיח, רק שלוליות על הרצפה אם משקים אותם יותר מדי. אבל חוץ מזה הם ממש בסדר, ובניגוד אליי הם גם לא מתלוננים.
אז איפה הבעיה? מי אומר שיש בעיה. אני אומר. אבל בשקט, שאשתי לא תשמע. כל השנים, כשהיא גידלה את הילדים ואני השתדלתי לא להפריע, הבית היה מלא בצעצועים בתפזורת וחתיכות לגו קטנטנות שהייתי דורך עליהן מדי פעם, לא תמיד, רק כשהלכתי יחף. מאז שהילדים בגרו הלגו מאופסן בקופסאות, ואשתי התחילה להביא הביתה צעצועים חדשים, כל מיני צמחים שאני לעולם לא אצליח להבדיל ביניהם כי כולם ירוקים, חוץ מאחד אדמדם ואחד שמדי פעם מוציא פרחים צהובים. יש צמחים עם עלים ארוכים וכאלה עם גבעולים קצרצרים, כאלה שמטפסים על הקיר וכאלה שמשתפלים כלפי מטה, דוקרניים, בשרניים, קוצניים, פרוותיים, המון סוגים של צמחים יש לנו והיום אני כבר לא דורך על לגו, רק על קוצים. ממש לא בכוונה. לא אשמתי שהצמחים האלה מכסים כל פינה בבית.
כל יומיים צץ בבית עציץ חדש ונלחם עם העציצים הוותיקים על מרחב המחיה ההולך ומצטמצם, כי באופן מפתיע הבית לא נהיה גדול יותר עם הזמן. אשתי גם מביאה הביתה מדי פעם ייחורים, ענפים קטנים כאלה שהיא משיגה מכל מיני מקומות ומצמיחה אותם אצלנו, בבחינת פרו ורבו ומלאו את הבית ורדו בדגת הים ובגבר הזה שמסתובב פה ודורך עליכם, לא או כן בכוונה.
אולי יעניין אתכם
להתפלל שתהיה צמיחה
הכול טוב ויפה, עד שבאים הנכדים.
אנחנו מאוד אוהבים שהם באים. נכדים הם הדבר הכי מתוק בעולם, כמעט כמו הנקמה המתוקה בלראות את ההורים שלהם מקבלים בחזרה את מה שהם עשו לנו כשגידלנו אותם. זאת אומרת אשתי גידלה, לפני עידן העציצים.
העניין הוא שלנכדים יש תכונה מוזרה שכזאת, שהם אוהבים להתעסק בכל מה שאסור – בכריות של הספה, בשלט של המזגן, במפה של השולחן. במיוחד הם אוהבים עציצים (הם מעדיפים אגרטלים שנשברים ברעש, אבל גם בעציצים מפלסטיק יוצאים ידי חובה בדיעבד), כי לפני שמטיחים אותם ברצפה אפשר למרוט את הצמחים ולהתעלל בהם ללא כל התנגדות ראויה לשמה.
את אשתי זה משום מה פחות משמח, לכן בכל פעם שהיא רואה את אחד הילדים מעלעל בעליל בעלים היא רוכנת אליו ואומרת: "אסור, חמוד, סבתא לא מרשה, נכון?"
"נכון", אומר העולל ותולש ביתר שאת כדי להוכיח כושר הבנה מפותח יחסית לגילו. אבל אחרי שמעירים לו שלוש או ארבע פעמים, או חמש, או חמש מאות, הוא מפנים שפגיעה בעציצים היא פגיעה בציפור נפשה של סבתא האהובה שלו. בשלב מתקדם זה הוא כבר לא רומס את הצומח כלאחר רגל, אלא ניגש אל אחד העציצים, מלטף אותו במבטו ומכריז: "אסור! נו־נו־נו!" ורק אז מכסח אותו לגובה דשא ומשליך אותו אל תהום הנשייה.
לא מזמן, כששוב תפסתי את אחד הנכדים טועם חול מהעציץ ומפזר אותו לארבע רוחות הסלון, הבנתי שצריך לנקוט מעשים דרסטיים לפני שהמתוקים יהפכו לנו את החגים לימי חול ועלים גרוסים (אולי מכאן הגיע הגראס). כינסתי את עצמי לישיבה ומניתי את האפשרויות העומדות בפניי: להגביל את הכניסה לבית רק לילדים שמבינים שאסור להפציץ את העציץ (לא מעשי); להציב שמירה הדוקה על כל העציצים בבית (אין בעולם מספיק כוח אדם בשביל זה); למכור את הצמחים, להשקיע את הכסף ולהתפלל שתהיה צמיחה (ולמסור את הרווחים לגרושתי במסגרת הגט שהיא תדרוש ממני).
בהצלחה עם הפוטוסינתזה
כל אפשרות נראתה גרועה מחברתה, אבל אז נזכרתי בפסוק "גבוה מעל גבוה שומר" של קהלת, שהיו לו אלף נשים והמון ילדים בהתאם שלימדו אותו שמה שנמצא על הגובה – נמצא באזור הבטוח. הבנתי שכל מה שאני צריך לעשות זה להרים את הצמחים לפני שהנכדים מגיעים, ובזה יבוא שלום על ישראל ולכולנו יהיה ירוק בעיניים.
לעמוד ולהחזיק את העציצים מעל הראש לא היה כל כך מעשי, כי העציצים רבים ואני לבדי, וחוץ מזה הקטנים האלה עלולים לדגדג אותי ואז העציצים ייפלו. לכן לקחתי את העציץ עם העלים הארוכים והנחתי אותו בזהירות מעל הארון הגדול של כלי הכסף. את העציץ עם העלים המשוננים שמתי על המדף העליון של הספרים. את ההוא עם הפרחים הצהובים שמתי על הפסנתר, שיפתח קצת חוש מוזיקלי.
זה היה רעיון נהדר, אם כי עדיין נותרו ברחבי הבית עוד כמה אלפי עציצים שהיה צריך להעלות ברמת החיים. החלטתי לסווג אותם לפי צבעים: את הצמחים הירוקים צירפתי לחבר שלהם שכבר ישב על הוויטרינה. את הירקרקים החיוורים יותר סידרתי בקומות על הפסנתר. את הכהים במיוחד הנחתי על המדפים במקום הספרים שהורדתי לשטיח (בתקווה שהנכדים יקראו ולא יקרעו). את העציצים הצבעוניים הצבתי על ארונות המטבח, מעל המקרר ובתוך הארון של פסח, שיהיה להם בהצלחה עם הפוטוסינתזה. את הצמחים המטפסים השארתי לגורלם, שיטפסו בעצמם אל מחוץ לטווח הסכנה.
התוצאות היו מרשימות. אומנם המדפים כרעו תחת העומס, הוויטרינה התנדנדה והפסנתר איבד את יכולת הנגינה (הוא נראה יותר כמו גינה לי גינה לי, נראה לי שהוא גם גינה אותי), אבל לפחות הצלתי את עולם הצומח. לא מן הנמנע שמגיע לי על זה פרס ישראל. אפילו פרס נובל, אם הצמחים ייבלו בחושך.
רגע לפני שהתיישבתי להציע את עצמי לוועדת הפרס בשטוקהולם, גיליתי את העציץ עם העלים האדמדמים עומד על הרצפה ומגחך. "צוחק מי שצוחק אחרון", אמרתי, ובאבחה מהירה הרמתי אותו אל עבר הפסגות הרחוקות של הוויטרינה, שהיו עמוסות לעייפה בעציצים כמו שגן סאקר עמוס בבין הזמנים רק להפך – בגן סאקר מרוב אנשים לא רואים את הדשא, כאן מרוב ירוק אי אפשר להכניס יריקה.
האדמדם ייכנס ויהי מה, החלטתי, וכדי לפנות לו מקום ניגשתי אל הוויטרינה והזזתי קצת את העציץ עם העלים הארוכים. אולי קצת יותר מדי, כי כנראה הזזתי אותו על העציץ עם העלים המשוננים, שדחף את ההוא עם העלים הדוקרניים, שהתחכך בעלים הבשרניים שהסיטו את הקוצניים וכל העציצים פתאום נשמטו ונפלו והתנפצו אל קרקע המציאות האכזרית.
אשתי, יש לציין, הגיבה באיפוק, רק הזכירה לי שהסידור הוא שהיא מגדלת ואני לא מתערב ושמכאן ולהבא לא אחשוב אפילו להתקרב שוב לצמחים שלה. וזה מצוין, כי עכשיו יש לי עם הנכדים ממש הרבה במשותף.
