"כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כוח משיח", כותב הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, במאמרו המפורסם על המלחמה. הרב קוק מדבר על מלחמה גדולה דווקא, משהו שהוא מעבר לסכסוך נקודתי. מלחמה גדולה היא בראש ובראשונה בלגן גדול. יש הרבה שחקנים, הרבה זירות, הרבה תחמושת שחלקה טרם נוסה בתנאי שטח, הרבה לוגיסטיקה, אירועים בלתי צפויים, שיבושים אפשריים עד אין קץ, ובקיצור, אין לדעת איך זה ייגמר. אי הוודאות הזאת, המאפיינת את המלחמה הגדולה, היא קרקע פורה לשינויים גדולים בעולם. אלה אכן התרחשו, גם ובמיוחד בנוגע לעם ישראל, אחרי מלחמת העולם הראשונה וביתר שאת אחרי השנייה.
אני נוטה לחשוב שדבריו של הרב קוק על התעוררות כוח משיח, שאותם ניתן לתרגם לאוזניים פחות משיחיות כשינויים גדולים המשנים לטובה את המציאות בכלל ואת מעמדו של עם ישראל בפרט, תקפים גם לגבי סחרור מדיני גדול. כי זה מה שקורה היום במזרח התיכון בעקבות דיפלומטיית ה"דילים" של טראמפ, שהאחרון שבהם הוא הדיל על עזה: כל האזור נכנס לסחרור דיפלומטי, מדיני, צבאי.
אז מה היה לנו עד כה בדיל של טראמפ או בעקבותיו: חזרת כל החטופים החיים (מי היה מאמין?!). כעת אנחנו בעיצומה של השבת החטופים החללים, לאט, לא לפי ההסכם (היה אמור להיות תוך 72 שעות), וקיים חשש שגם לא עד האחרון שבהם, אבל זה קורה, ובעקבות כך גם דועכת הטראומה הלאומית. הכיסאות הצהובים נעלמו מהכיכרות, ומצב החירום הנפשי ששרר כאן במשך השנתיים האחרונות מפנה מקום למשהו נורמלי יותר.
הדיל של טראמפ כולל דרישה שחמאס יתפרק מנשקו אחרת אוי ואבוי להם, שערי הגיהינום ושאר מרעין בישין, לא כדאי להם לשחק עם זה, כך אם הבנתי נכון. ויטקוף וקושנר לחצו ידיים למנהיג חמאס חליל אל־חיה. ויטקוף ניחם אותו על מות בנו הטרוריסט שישראל חיסלה. כולנו רקמה אנושית אחת, ויטקוף שיתף את חליל אל־חיה ביגונו על בנו שמת ממנת יתר של סמים, סוג של שיח אבות שכולים.
אולי יעניין אתכם
טראמפ הכריח את נתניהו לבקש סליחה מאמיר קטאר על ההפצצה בבירתו. טוב, הוא לא באמת ביקש סליחה אלא רק סוג של התנצל. וגם זה לא ממש, אלא הביע צער, וזה בעצם היה צער רק על הריגת המאבטח הקטארי הבלתי מעורב. לחובבי הז'אנר יש גרסאות שונות של טקסט ההתנצלות או הבעת הצער. נוסף על כך, בצו נשיאותי טראמפ שדרג את קטאר מבחינה ביטחונית: כל התקפה על קטאר תיחשב כהתקפה על ארצות הברית. הלוואי עלינו.
טראמפ נוהג בנו כברפובליקת בננות, אבל הוא עושה את זה עם כולם, כך שלא צריך להיעלב יותר מדי, מה גם שחוץ מזה הוא איתנו. יש גם דברים משעשעים במסגרת הדיל של טראמפ: הטורקים וגם הקטארים אמורים להיות חלק מאלה שמפרקים את חמאס מנשקו. כן, זה הדיל. ואם זה לא יקרה אז אנחנו נעשה את זה, כמובן רק אחרי שטראמפ ירשה לנו. וואנס היה כאן ורוביו מיד אחריו. הם מתואמים? לי נראה שהם רוצים להתחרות על אהדת הבוחר הרפובליקני על ידי הצגת תמיכה בישראל. ארצות הברית היא המדינה היחידה ביקום שבה תמיכה בישראל מביאה קולות.
נקודה מעניינת היא שבכל התהליך הזה איכשהו נעלמה סוריה. לא שומעים עליה יותר. זה טוב. למדינת ישראל יש אינטרס בסוריה מפורקת עם אזורי שליטה והשפעה שמתחלקים בהסכמה שקטה בינינו לבין טורקיה. רק שבשביל זה טורקיה צריכה להוריד את מפלס השנאה כלפינו. האם ארדואן מסוגל לזה? ואין יותר הפגנות המוניות נגד ישראל בעולם. נגמר. גם גרטה לא תבוא שוב. הלך הטריגר. ואולי הקטארים בכלל הסכימו להפסיק לתדלק את ההפגנות, תמורת הברית הצבאית עם ארצות הברית. כמו כן, בארץ מוקם בסיס אמריקני. עד כה יש בו 200 חיילים אמריקנים. אנחנו לא יודעים את הכול על התפקיד שמיועד להם. לא רק עזה, אלא גם איראן ולבנון עדיין מחכים לנו ולטראמפ.
אוסף העובדות והאירועים הסותרים הללו, שהם חלק מהדיל הגדול של טראמפ במזרח התיכון (שנרקם בחלקו עם דרמר ונתניהו, ובחלקו כנראה בלעדיהם), יוצר מצב של אי ודאות ושל ציפייה לקראת הבאות. אין לי, ולהערכתי גם לא לאף אחד אחר, שום יכולת לנתח את המתרחש ולצאת עם איזו מסקנה בשאלה מה הולך לקרות. יש כאן סחרור מכוון על ידי מי ששמו הולך לפניו כמחולל סחרורים לא קוהרנטיים, שמהם בסוף יוצא משהו מפתיע. לי לא ידוע על שיטה שכזו בדיפלומטיה העולמית המודרנית, אבל זה מה שקורה עכשיו. ואני אופטימי שכל ההתפתחויות הללו בסופו של דבר לטובתנו, שכוח המשיח יתעורר, ושדווקא מהסחרור הכאוטי הזה שטראמפ חולל יצא בעזרת השם יתברך רק טוב לישראל ולעולם כולו.
