אמרו חז"ל, שלושים יום לפני החג שואלין ודורשין בהלכות החג. על כן בט' בתשרי יושבת כל המשפחה לסעודה המפסקת של ערב יום הכיפורים, ואבי המשפחה אומר: "אתם יודעים שפעם, לפני שנולדתם, המדינה הייתה עוברת לשעון חורף מיד אחרי ראש השנה ויום הכיפורים היה נגמר שעה קודם?"
הילדים ממלאים את פיהם מרק כדי להפגין כמה המידע הזה מעניין אותם, אבל אֵם המשפחה מרימה את מבטה ואומרת: "מה זה משנה? הצום גם היה נכנס שעה קודם".
שעה קלה הם חופרים חפירות שעליהן אין יום הכיפורים מחפר, ומעלים זיכרונות מהימים שבהם המדינה הייתה סוערת סביב השאלה מתי לעבור לשעון חורף, עד שהוחלט על הזזת השעון בתאריכים קבועים ומאז כבר אין על מה לריב פה. או אז, כשהצום כמעט נכנס, מטיל האב את הבשורה. "קחו בחשבון", הוא אומר, "שבעוד חודש בדיוק השבת נכנסת בארבע וחצי. בירושלים אפילו בארבע ועשר דקות".
"ואתה אומר לנו את זה, כי…" תוהים הילדים.
אולי יעניין אתכם
"כי זה יקרה בדיוק בעוד שלושים יום, ט' במרחשוון", שואל ודורש האב כדי לצאת ידי חובה, "שלא תגידו שלא ידעתם".
החגים עוברים חולפים והחיים חוזרים לסוג של שגרה, עד שבמוצאי שבת פרשת נוח סוקר האב את ילדיו ואומר: "הלילה מזיזים את השעון אחורה. אתם מבינים מה זה אומר, כן?"
"כן", אומרים הילדים, "שיש לנו עוד שעה לפלייסטיישן".
"זה אומר", ממשיך האב, "שהשבת הקרובה תיכנס בארבע וחצי. בירושלים כבר בארבע ועשר דקות. בקוטב הצפוני, לעומת זאת…"
"לא אוהבת שבתות חורף", אומרת האם, "יותר מדי לחץ, לא כיף להיכנס ככה לשבת".
"את גם לא אוהבת שבתות קיץ שלא נגמרות לעולם", מזכיר לה בעלה, "אין סיבה להילחץ, רק להתארגן נכון ביום שישי ולא לשכוח שהשבת נכנסת בארבע וחצי, בירושלים בארבע ועשרה. בסיביר, לעומת זאת… היי, שמעתם מה אמרתי?" הוא קורא אחרי הילדים שנמלטים בריצה מהבית.
דקה היא פחות משישים שניות
בבוקר יום שישי, ט' במרחשוון, בני המשפחה קמים בהחלטה נחושה שהכול עניין של ארגון וניצול זמן. זאת אומרת ההורים קמים, הילדים קצת מתקשים אחרי הצ'ולנט שאכלו בלילה כמנהג ישראל מימים ימימה, זאת אומרת מלילות לילילה, כלומר מאז שבעל מסעדה ממולח הבין שאפשר לעשות הרבה כסף ממעט בשר עם פסוליה. הכול דופק כמו שצריך, חוץ מהשעון שמשום מה דופק היום מהר יותר. כל הבוקר רצים־קונים־מבשלים־מנקים, עד שבשתים עשרה ומשהו בצהריים הגבר צונח על הכורסה עם עיתון וקפה ואשתו נועצת בו מבט מזרה אימה. "אתה מודע לכך שבעוד ארבע שעות שבת, כן?" היא מתרה בו.
"חמש דקות ואני קם", הוא מתחנן בפניה. העניין הוא שכשהשבת נכנסת בארבע וחצי (בירושלים בארבע ועשרה), כל דקה נמשכת פחות משישים שניות. מה שאומר שאחרי חמש דקות, כשהוא מסיים את הקפה, השעה כבר כמעט שתיים. בזווית העין הוא קולט את הבן הגדול שלו מתארגן ליציאה הקבועה למעיין, מנהג ישראל מימים ימימה או לפחות מאז שהנוער הבין את הפוטנציאל המופלא של בריחה מהבית בשיא ההכנות לשבת.
"מה מעיין עכשיו?" מתפלץ האב, "אתה יודע מתי הדלקת נרות?"
"כל שישי אנחנו הולכים למעיין", מרגיע הבן.
"בקיץ, לא כשהשבת נכנסת ב…" קורא האב המאוכזב בעורפו של הנער שנמלט בריצה מהבית.
חייב שנ"צ, אומר הגבר. אבל איך אפשר לישון צהריים כשהשבת נכנסת באמצע היום וגם אשתך נכנסת בך עוד רגע. וצריך עוד לנקות את המטבח, לסדר את הסלון, לערוך שולחן, לכוון מזגנים, לגהץ, לתקן את הכפתור שנפל לך מהחולצה לפני חודשיים ובכל שישי בין הערביים אתה מבטיח לעצמך שבשבוע הבא תתפור אותו וכרגיל שוכח, לחבר שעוני שבת, מיחם, פלטות, את הברגים הרופפים במוח. צריך לנתק את הילדים מהמסכים, לשלוח אותם להתקלח, להזכיר להם להזדרז כי השבת נכנסת בארבע וחצי, בירושלים אפילו בארבע ועשרה וזה כבר ממש עוד שעה. עוד שעה?! איך שהזמן טס. והבן עוד לא חזר מהמעיין. מתקשרים אליו. במעיין אין קליטה. מנסים עוד פעם. ועוד פעם. ועוד פעם. בפעם הרביעית הוא עונה לצלילי גיטרה עליזה ברקע.
"תגיד", שואל אותו אביו העצבני, "אתה מודע לזה שעוד שעה שבת?"
"באמת?" נשמע קולו הרגוע מדי, "לא בשבע?"
"כבר מזמן לא בשבע! בארבע וחצי! בירושלים בארבע ועשרה!"
"בטוח?"
"כן!!!"
"טוב מה אני אעשה, אף אחד לא אמר לי".
תופעה על־טבעית מופלאה
שלושים דקות לפני השבת שואלין ודורשין – שואלים איך חשבנו להכניס שבת בנחת ודורשים מהבת לצאת מהמקלחת (לא הוגן, היא נמצאת שם בקושי שעה וחצי). רבע שעה אחר כך מגיע הבן מהמעיין, מגבת מוטלת ברישול על שכמו. "מה?" הוא משיב למבטים הזועמים של הוריו, "יש עוד המון זמן עד שבת".
השמש נוטה בחדות למערב, השפיות נוטה להתפוגג בעשן הסיר ששכחנו על האש. ארבע אחרי הצהריים היא שעה שמתאימה לקפה ועוגיות, לא לריצה אחרי הזנב של עצמנו.
"בשישי הבא נתארגן אחרת", מבטיח הגבר בארבע שלושים ושמונה לאשתו המוטלת על הספה באפיסת כוחות, בעודו רוכס את החולצה בידיים קפואות (לא נשארו לו מים חמים במקלחת, לא ברור למה) ומגלה להפתעתו שחסר לו כפתור. ושהוא שכח לכבות את האור במקרר.
קצת מוזר המעבר מהתרוצצות חסרת מעצורים להליכה מתונה לבית הכנסת. הרי אך לפני כמה ימים בשעה הזאת השמש עוד עמדה באמצע השמיים. גם התפילה עומדת. כאילו החזן מציץ בשעון ואומר לעצמו שהלילה עוד צעיר, אז למה למהר. או שהוא פשוט נרדם. זו תופעה על־טבעית מופלאה: לא משנה מתי השבת נכנסת, תמיד העיניים ייעצמו מאליהן בבית הראשון של לכה דודי. פתאום לא אכפת לנו שיתפללו בנוסח קרליבך, שיבחרו במנגינה הכי איטית, שהדבר־תורה לפני ערבית יימשך חצי שעה. אפילו שעה. זה יאפשר לנו להשלים את השנ"צ שפספסנו. גם הצעירים, שידברו אחרי התפילה כמה שהם רוצים. יש זמן, לא חייבים להתחיל שלום עליכם דווקא בשש. אפשר בשש וחמישה (בירושלים קצת לפני). ממילא הסעודה תיגמר בשבע וחצי ואז נתהה מה אנחנו עושים עם עצמנו. בשביל ללכת לישון מוקדם מדי, בשביל ללמוד או לקרוא עייפים מדי. בסוף נרדמים בסלון, מתעוררים כשהילדים נכנסים הביתה בשתיים לפנות בוקר אחרי שהסתובבו בכל העיר כמנהגם מימים ימימה.
שלושים שניות לאחר ההבדלה דורשים ושואלים בהלכות השבת הבאה, על כן האב מביט בילדיו ואומר: "השבת הבאה תיכנס עוד יותר מוקדם. אתם מבינים מה זה אומר, כן?"
"כן", מפטיר הנוער והולך להדליק את הטלפונים כדי לראות מה קרה ב־NBA, מה אמר טראמפ, מה שוב לכלכה עלינו נשיאת אירלנד תומכת החמאס ומה אומרים בעולם על בחירתו המסתמנת של המן המודרני, הידוע בשם זוהרן ממדאני, לראשות עיריית ניו יורק. עזה, טורקיה, קטאר, ביבי, שישה ימים של ספינים לפנינו, ואז ששששש. שבת. מצידי היא יכולה להיכנס כבר ביום חמישי בצהריים.
לתגובות:
